מיוחד: מלאכית בשמי ברלין

ברחוב אוגוסט מספר 14/16 בברלין, מאחורי בית הכנסת הגדול, ניצב מבנה ישן ומוזנח. רק שלט קטן המוצב בחזית מסגיר את הסיפור ההיסטורי הייחודי של המקום. "אהבה" כתוב בו, לצד תמונה של אישה אחת שרק מעטים בישראל מכירים את שמה, אך כמה מאות חבים לה את חייהם.

בין השנים 1922 ל-1939 ניהלה במקום זה באטה ברגר את בית הילדים של הקהילה היהודית בברלין. 120 ילדים גדלו שם. יתומים, חסר בית ופליטי מלחמת העולם הראשונה, שהוריהם לא יכלו לשאת בנטל כלכלתם. באטה, "שווסטר אוברין" (אחות ראשית) בפי דרי המקום, הייתה עבורם תחליף לאם. עם עליית הנאצים לשלטון הורו לה חושיה למלט את ילדי הבית למקום מבטחים. במבצע אמיץ ומורכב היא העבירה אותם לארץ ישראל והצילה אותם ממוות.

סיפורם של ילדי "בית אהבה" ובאטה ברגר לא זכה להיכנס לספרי ההיסטוריה. ב-1940, בהיותה בה 54, היא מתה בקריית ביאליק ממחלה קשה, ונקברה בירושלים. הילדים שגידלה, "ילדי אהבה", התפזרו בין הקיבוצים והמושבים במדינה שבדרך. לימים הפכו חלקם לדמויות מוכרות בנוף המקומי.

חלפו 40 שנה. הבמאית איילת ברגור, אז תלמידת בית ספר יסודי, הכינה את עבודת השורשים שלה בבית הוריה ברמת השרון. אז גם שמעה לראשונה על הדודה-רבא שלה, באטה ברגר. "היא הפכה עבורי לדמות מיתולוגית שגדלתי עליה כילדה", היא מספרת. "התרגלתי לחשוב עליה כעל גיבורה משפחתית. רק שנים מאוחר יותר התחלתי להבין שבאטה לא שייכת רק לנו. שסיפורה המיוחד צריך להפוך לנחלת הכלל".

סרטה החדש של ברגור, "בית אהבה" (בהפקת עדנה ואלינור קוברסקי - עדן הפקות), שודר בערב יום השואה בשעה 22:00 בערוץ 2. לאחרונה זכה לפרס ראשון מטעם האיגוד האירופאי של רשתות הציבור האזוריות. לפני כן קיבל את הפרס השני לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בחיפה, ובחודש הבא יפתח את פסטיבל הקולנוע היהודי בברלין. הסרט הוא תוצר של ארבע שנות עבודה מאומצות, בהן התחקתה ברגור אחר דודתה בארכיונים ובאלבומי תמונות משפחתיים ובפגישות עם ילדי "בית אהבה" - היום כבר בני 80 ו-90 – בישראל ובגרמניה.

ב-2001, אחרי שבילתה כמה חודשים בברלין לצורך המחקר, ברגור פרסמה מודעה בעיתון דובר הגרמנית היחיד בישראל, 'חדשות ישראל'. וזו היתה לשון המודעה: "משפחתה של באטה ברגר (שווסטר אוברין) מחפשת את "ילדי אהבה" שהכירו אותה". תוך זמן קצר קיבלה ברגור עשרות טלפונים. "בהתרגשות מטורפת הם שאלו אותי: 'מה, יש לבאטה משפחה?' חלקם ציינו בגאווה 'אני הייתי ילד-אהבה..." אחד המפגשים שהשפיעו במיוחד על ברגור היה עם לאה וייסמן (לשעבר רייף) מגדרה, "ילדת אהבה" בת 93 וסבתא רבא ל-15 נינים. "אז החלטתי שאני הולכת לעשות מזה סרט", אומרת ברגור.

ב-1922, בהיותה בת 7, היגרה לאה עם משפחתה מריגה לברלין. אביה מת משחפת, ולאה, אמה ואחיה הקטן, סיומקה, נאלצו להצטופף במחסן מאחורי תחנת הרכבת בברלין, ששימש תחנת מעבר לפליטים. המוצא היחיד עבור שני האחים היה 'בית אהבה' בניהולה של באטה ברגר, אליו הביאה אותם אמם בטרם עזבה את גרמניה, ושבו עברה עליהם ילדותם.

אלא שכמה שנים מאוחר יותר, בהיותה בת 12, נקראה לאה למשרדה של האחות הראשית. "קיבלתי הודעה מצערת מהקהילה היהודית בנוגע אליך ואל סומקה. לקהילה אין יותר כסף לממן את שהותכם במוסד, והם מבקשים שאשלח אתכם לאמא בבלגיה", הודיעה לה ברגר. הדיאלוג בין השתיים, אחד המרגשים ביותר בסרטה של ברגור, מלמד משהו על דמותה האצילית של באטה. "אני אפילו לא זוכרת איך אמא נראית. פעם בחצי שנה היא שולחת לנו מכתב וחבילה עם תפוחים רקובים. בבקשה, שווסטר אוברין, פה זה הבית שלנו", אמרה לה לאה הקטנה. "אני לא יכולה לנסוע לאמא, אני לא מכירה שם אף אחד. אני אהיה ילדה ממש טובה. אני מוכנה לעזור בכל מה שתגידי, רק אל תשלחי אותי לאמא, בבקשה".

באטה הצליחה לגייס את המימון הנדרש, ולהשאיר את לאה ואחיה בבית הילדים בניגוד לנהלים. ב-1933, בדרכה לישראל, עברה לאה בבלגיה, וראתה את אמה בפעם האחרונה. יותר מ-70 שנה מאוחר יותר היא מספרת: "מאז הפגישה הזו לא שמעתי ממנה. אני חושבת שהם נספו בשואה כולם - אמא, סבתא, הדוד והדודה. כולם. באטה ברגר היא יותר אמא שלי מהאמא האמיתית שלי".

באטה ברגר נולדה ב-1886 בנידרברייסיג שעל גדות הריין. המשפחות היהודיות הספורות שחיו באזור נהגו להתאסף בערבי שבת ובחגים בבית משפחת ברגר, כדי להתפלל יחד. כשהייתה באטה בת 6 נפטר אביה, והיא נשלחה לחיות אצל קרובים בכפר בהרים. כשהגיעה לגיל 17 נפטרה גם אמה. אז הבינה שעליה לדאוג למחייתה, ויצאה ללימודי סיעוד בבית החולים היהודי ע"ש רוטשילד בפרנקפורט. במלחמת העולם הראשונה התנדבה לשרת כאחות חדר ניתוח בחזית הבולגרית. שלוש שנים אחר כך, כשהיא עטורת אותות הצטיינות ומלאה ברשמים קשים מחוויותיה בחזית, שבה לפרנקפורט. השנה היא 1922, ובאטה נענתה - כמעט ללא התלבטות - להצעה ששינתה את חייה: לנהל את "בית המחסה לילדי פליטים יהודים בברלין".

המבנה הגדול בברלין הפך בניצוחה של באטה למעון ילדים ולמוסד חינוכי מרשים. מעל מאה ילדים דרו בו דרך קבע - מתינוקות ועד בני 15-16. ב-1924 שונה שמו של המוסד ל"בית אהבה – מעון לילדים ונוער". כפי שהסבירה באטה, "לשם יש משמעות - הבסיס לחינוך ילדים צריך להיות אהבה".

החינוך במוסד היה יהודי דתי, אך כלל גם הרצאות בהיסטוריה, פילוסופיה, אמנות ופוליטיקה, הכשרה מעשית בנגרות, תפירה וגננות, לצד שיעורי ספורט וטיפול פסיכואנליטי. אישים מהשורה הראשונה התנדבו להרצות בפני ילדי אהבה, בהם הצייר מקס ליברמן, הפילוסוף מרטין בובר ואפילו המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שהגיע לשם במיוחד מישראל. בין המחנכים שפקדו את המקום היו גם דמויות בעלות סיפור חיים ייחודי, דוגמת פועה מנצ'ל ("בן טובים"), שהגיעה לבית אהבה לאחר שהות של שנה בפראג, שם לימדה עברית את ידידה פרנץ קפקא.

דגש הושם על עבודת צוות וחיי קבוצה, בניסיון ליצור קהילה שתפצה על הניתוק מהתא המשפחתי. ב-1923 הגיע למוסד יוסף שלמה מנצ'ל, שהתבקש להעניק לילדים "חינוך יהודי גרמני וכללי", כפי שהעיד ביומן המפורט שכתב במשך שתי שנות עבודתו במקום: "לא חשבתי שזה יהיה כל כך מסובך, אבל היו לי ילדים בני 15 שבקושי ידעו קרא וכתוב, שלא לדבר על חשבון." על מנצ'ל הוטל לחיות עם הנערים, לשמש להם אב ומחנך, וללמד אותם על ארץ ישראל. ב-19 בדצמבר 1923 הוא כותב: "היינו בראי-נוע אצל הסרט הארצישראלי. התלהבו כבר בטרם ילכו, וספור סיפרתי להם אמש על עבודתנו. הם היתומים, או חצי יתומים, עזובי המולדת...הרבה שאלות תפסו מקום בקרבם. אחדים הביעו רצונם לעבוד גם כן בא"י".

על התחליף שמילא המקום למשפחה מעידה פפי למברגר בת ה-86. לבית אהבה היא הגיעה בגיל 6, יחד עם אחיה בן הארבע. 11 שנה הם גרו שם. "עד היום אני מנסה להבין מה מרגישים לאמא. בלי סוף אני שואלת את הילדים שלי מה מרגיש ילד לאמא שלו. אני אפילו לא זוכרת איך היא הייתה נראית. הקשר האחרון עם אמה היה גלויה ששלחה לה מאושוויץ ב-'44. הרבה ילדים דיברו על געגועים הביתה לאמא ואבא, ואני אף פעם לא הבנתי על מה הם מדברים.

יום אחד, אני זוכרת, זה היה בחודש אוגוסט, הסתכלתי לשמיים. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים, ואז פתאום הייתה לי הרגשה משונה. רק אחרי הרבה זמן הבנתי שמה שהרגשתי זה געגועים לאמא". לפפי, שמתגוררת בכפר סבא, יש כיום שלושה ילדים, תשעה נכדים ושמונה נינים.

דוד מרכוס השתייך ל"כנופיית אהבה" - חבורת הילדים שישנה בחדר מספר 8. יחד עם אוטו וייס ("אוטו הקטן"), אברהם רוזנשסראוך ("השמנמן") וסומקה רייף ("הג'ינג'י"). מרכוס הסכים להתלוות לברגור יחד עם אוטו, חבר ילדותו שמתגורר היום בנתניה, כדי לפקוד את בית הילדים בו גדלו, לצורך צילומי הסרט. "קוראים לי דוד מרכוס ואני גדלתי פה, כל מה שאני רוצה זה לבקר בבניין 'אהבה'" - הוא משיב בגרמנית לקול הבוקע מבעד לאינטרקום, ומצווה עליו להתרחק מהשער. כך נפתח סרטה של ברגור, אשר החזיר את גיבוריו - ברגעי חייהם האחרונים - אל מחוזות ילדותם. "להיות שם, מול הבית, עם דוד ואוטו, זה היה אחד הרגעים החזקים מבחינתי", מספרת ברגור. "ואז הם נכנסים פנימה, ומאנשים בני 90 הם הופכים שוב לילדים מלאי אנרגיה. פתאום לא קר להם, הם לא עייפים - עולים ויורדים במדרגות הבית כמו שני בני 16. הבניין חזר להיות חי. אוטו מסתובב, מביט בחורבה הזו, ואומר לי 'תראי איזה יפה פה'".

ב-1933 התחילה באטה ברגר להבין שמשהו רע מתרחש בחוץ. תחילה היו אלה עובדות המטבח - שאינן יהודיות - שהודיעו כי לא יגיעו לעבודה, מחשש להפר את החרם על העסקים היהודיים. במקביל, דיווחו לה המורות שעבדו במוסד על תקריות אנטישמיות שמתרחשות מחוץ לכתליו. באחת הפעמים נתקלו ילדי אהבה, שיצאו ללמוד בתיכון סמוך, בחבורת ילדים שעמדה מחוץ לשער בית הספר, וקראה לעברם:
Wenn Juden von Messerspitz bluten, dann ist normaleweise gut!; כשסכין משפריץ דם יהודי - זה טוב.
בלבה של באטה גמלה החלטה להעתיק את בית אהבה לארץ ישראל. אלא שבדרך עמדו מכשולים רבים, שכדי לצלוח אותם היה צורך בכסף, קשרים ומשאבים. במארס היא שלחה מכתב לאחיה יוליוס ברגר, שחי בפלשתינה. "אין עתיד לילדים היהודים בגרמניה", כתבה לו, ודחקה בו לפעול להבאתם של ילדי בית אהבה לישראל.

באטה יצאה למסע התרמה באירופה. תוך שלושה חודשים היא מצליחה לגייס סכום המספיק לבניין בית אהבה חדש בארץ ישראל. ביולי היא יוצאת לדרך הארוכה מברלין לפלשתינה. בסרט של ברגור משולבים גם קטעי משחק בהם מגלמת שחקנית גרמניה - נעמי קראוס - את באטה. באחת הסצנות היא תופרת תחתית כפולה לחצאית האחות שלה, אשר בתוכה היא מסתירה את הכסף שגייסה, בהנחה שחיילי האס-אס לא יפשפשו בבגדיה של אחות רחמנייה. כך, לבושה במדי נזירה, היא יוצאת למסע ביבשה ובים, בדרך לישראל.

חודשיים אחר כך, לאחר שנבחר השטח שבו יקום 'בית אהבה' בישראל, מתפרסמת בעיתוני הקהילה היהודית בגרמניה ידיעה תחת הכותרת "האהבה הולכת לפלשתינה", ובה נכתב כי הקרן הקיימת לישראל העניקה למוסד 15 דונם בפרברי חיפה. "הורים המעוניינים לשלוח את ילדיהם להתחנך בפלשתינה ויכולים לשלם עבור שהייתם, מתבקשים לפנות בהקדם האפשרי לבית הילדים הברלינאי באוגוסטשטרסה".

על השגת הסרטיפיקטים הופקדה הנרייטה סולד, שמונתה מטעם היישוב הישראלי לאחראית על קליטת הנוער הגרמני בישראל. באוקטובר נשאו מאמציה פרי, כששלטונות המנדט הבריטים פרסמו קריטריונים לחלוקת אישורי העלייה. אלא שהמכסות שהקציבו אפשרו רק ל-30 מילדי 'אהבה' לקבל סרטיפיקטים.
בינתיים התגברו התקריות האנטישמיות בברלין, והנערים במוסד חששו להסתובב ברחובות. עבור הילדים הקטנים יותר, מנגד, הייתה התקופה רוויה בחוויות. "המצעדים של הנאצים עברו ממש מאחורי הבית, ברח' אוריינבורגר. בשבילנו זה היה ממש אטרקציה", מספר אוטו. "כל פעם שהיינו שומעים את התופים היינו רצים לחצר האחורית, מטפסים על החומה ומסתכלים עליהם. אני הייתי הכי סקרן מבין כל הילדים, והייתי בלונדיני...נדחפתי בתוך הקהל לשורה הראשונה ובגלל שהייתי נמוך כולם פינו לי מקום. הייתי כל כך קרוב להיטלר, גבלס והימלר... אי אפשר להאמין לזה".

באטה נאלצה להתמודד עם אחת המשימות הקשות בחייה: בחירת הילדים המיועדים לעלות לישראל. גם אחר המיונים נותרו קשיים ביורוקרטים, על חלקם מעיד המכתב ששלחה באטה לסולד בנובמבר: "המצב של הסרטיפיקטים לא ברור. בשיחה שהייתה לי עם אחי הוא הסביר לי שסרטיפיקטים יינתנו רק לילדים בני 14 ומעלה. אבל, את צריכה להבין שבשביל המוסד שלנו זו החלטה קשה. הייתי רוצה לצרף קבוצה קטנה של 9 ילדים בני 12-14, משום שאני רוצה שבמוסד החדש יהיו ילדים גדולים וקטנים. אהבה תוכל לדאוג לילדים גם מגיל צעיר, עד שהם יהיו עצמאים...".

בסופו של דבר, באפריל 1934, יצאה קבוצת הילדים הראשונה, בלוויית באטה ברגר, למסע אל ארץ ישראל. תחילה ברכבת לאיטליה, ומשם באונייה לפלשתינה, כשהם חומקים מהנאצים. אחרי שעגנו בחופי מפרץ חיפה הם נתקלו בקצין בריטי אדיש, אשר פקד: "אין מעבר. נא להישאר על האונייה". הנרייטה סולד ויוליוס ברגר הציגו לו את האישורים המתאימים, אך הוא בשלו. "יש בעיה עם הפספורטים של כמה מהילדים, כל הקבוצה צריכה לחזור לגרמניה".

יוליוס, סבא-רבא של איילת, התפרץ לעבר הקצין הבריטי, ואמר לו: "'השתגעת! אתה לא יכול לדמיין כמה מאמץ השקענו כדי להביא את הילדים האלה לכאן. כבר מסוכן להם בגרמניה'", מספרת איילת. "הוא דפק באגרופו על השולחן, ויצא מהחדר בהפגנתיות. 'לא יקום ולא יהיה, הילדים האלו לא יחזרו לגרמניה בשום פנים ואופן'. אחרי כמה שעות מורטות עצבים הגיע האישור המיוחל."

"בצהריים התגלה לנו הר הכרמל והעיר חיפה. מראה נהדר. לאט לאט התקרבנו לנמל. הרגשתי שהחלום שלי התגשם. לא ידעתי את נפשי מרב שמחה", מתאר אוטו וייס ביומנו. "כשירדנו הביאו לנו אוטובוסים משונים, ונסענו לנווה שאנן על הכרמל. היה חם מאד וברחובות היו שיירות גמלים עם פעמונים על הצוואר וערבים רכובים על חמורים. כך הגענו לביתנו החדש בארץ אבותינו. למחרת התחלנו בחיים חדשים. פתחתי את העיניים ואני על הר גבוה שמשקיף על מפרץ חיפה, על העיר התחתית ועל הדר הכרמל. הכל היה שונה...ארוחת בוקר ראשונה - מצות עם חמאה שלא הכרנו בגרמניה, וזיתים".

בעוד הילדים מסתגלים לחיים החדשים, המשיכה באטה במאמציה להביא לארץ גם את יתר ילדי אהבה שעודם בברלין. באוקטובר היא נוסעת לשם שוב, אך מחלת הלב ממנה סבלה החריפה, והרופאים אסרו עליה לשוב לישראל דרך הים. הבאתם של הילדים נדחתה אפוא לפברואר 1935.

פרסום חוקי הגזע והרעת מצבם של יהודי גרמניה הביאו את ברגר וסולד להחלטה לקבל לשערי "בית אהבה" בישראל גם ילדים נוספים מגרמניה ולפתוח את שעריו גם בפניו מי שלא שהה במוסד בברלין. אלו עלו לפלשתינה בתום תקופת הכשרה בת כחודשיים, שהתקיימה בגרמניה. תפנית חיובית חלה שנה מאוחר יותר, כשהנציב הבריטי העליון, סיר ארתור ווקופ, ביקר בבית אהבה בקריית ביאליק, והתיר למנהליו להגדיל את מכסת הבקשות שהם מגישים לסרטיפיקטים. כ-240 ילדים כבר הספיקו להגיע לבית אהבה עד אז, אך רבים אחרים נותרו בגרמניה.

"באוגוסט 1938 שבה באטה לברלין וגילתה כי כמות הילדים במוסד דווקא גדלה", מספרת איילת. "היא יודעת כמה הם חיכו לה, אך הפעם הביקור שלה מלווה באכזבה". רק חמישה סרטיפיקטים היו בידה. את היתר החליט 'בית אהבה' לחלק לאוסטריה - לפי צו השעה. כך הפך בית אהבה בקריית ביאליק למקלט לילדים יהודים מרחבי אירופה. ב-1939 כבר נסגרו השערים, והופסק מתן ההיתרים לעלייה לישראל.

בין השנים 1934 ל-1940 הצליחה באטה ברגר להציל את חייהם של כ-300 ילדים, אותם הביאה לקרית ביאליק מגרמניה, מאוסטריה, מאיטליה, מליטא ומפולין. היא לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים משלה. במאי 1940 נפטרה בין כותלי המוסד שאותו הקימה, כשלצדה הילדים להם הקדישה את חייה. "אולי הייתה זו יד הגורל, שמנעה ממנה להיות עדה לחיסולו של בית אהבה ברחוב אוגוסט בברלין כשנה לאחר מכן, ולשליחת הילדים שנותרו בו למחנות ההשמדה", אומרת איילת.

את החלטתה לביים את הסרט היא רואה כ"תיקון היסטורי". "למשפחה שלי תמיד הפריע שבאטה לא זכתה להכרה ראויה בארץ. היא לא מתה מוות הרואי, ולכן לא זכתה לפרסום. לצערי, לעיתים אנחנו נוטים להאדיר את דרך מותו של אדם ולא את דרך חייו". את העבודה על הסרט היא מסכמת ב"ברית הנסתרת", כדבריה, שקיימת בין העם היהודי לגרמניה, אותה גילתה מחדש. "כנראה שאי אפשר יהיה לנתק אותנו מגרמניה אף פעם. אנחנו צריכים להשכיל לדעת ליצור את הדיאלוג הזה ולא לברוח ממנו. אמנם אי אפשר לסלוח, אבל גם אי אפשר לשכוח, שחלק גדול מהמורשת התרבותית שלנו - מקורה בגרמניה. זה דיסוננס מאוד גדול".

"בית אהבה" בקריית ביאליק קיים עד היום, ומשמש כפר טיפולי פסיכיאטרי לילדים בסיכון.

* הסרט ישודר במסגרת "רצועה מהחיים" – רצועה דוקומנטרית מקורית בהפקת הרשות השנייה הערב ב 22:00 בערוץ 2