זמן קצר אחרי שנשם העולם לרווחה, בעקבות שחרורם של 15 חיילים בריטים (בקרוב הסרט), פורסם בבריסל הדו"ח של הפאנל הבין ממשלתי לשינויי מזג אוויר על תוכנו האפוקליפטי. אלפי מינים יכחדו, מיליארדי בני אדם יסבלו ממחסור במים, וכל זאת, במידה גדולה מאוד של סבירות, באשמת האנושות.
כמה ימים לפני כן פסק בית המשפט העליון של ארה"ב, שלממשל בארה"ב יש זכות להתערב בפליטת גזי חממה. למעשה, אומרים פרשנים משפטיים בארה"ב, זאת הייתה כמעט הוראה לממשל לפעול. בוש התייחס בביטול לפסיקה. לדעתו, הממשל כבר עושה מספיק ועכשיו תורה של סין. כדי לסבר את האוזן, ארה"ב, שכלל אזרחיה מהווים 5% מתושבי כדור הארץ, פולטת רבע מכמות גזי החממה הכוללת בעולם.
בארגון שפרסם את הדו"ח, הIPCC, כבר לא מדברים על מניעה של תופעת ההתחממות הגלובלית, אלא על מזעור הנזקים וחינוך להתמודדות עם הפגעים. יו"ר קבוצת העבודה השניה של הארגון, אוסבלדו קנציאני, אמר ש"צריך ללמד אנשים להסתגל, להגן על משאבי הטבע". ובמפגן מדהים של פטרונות הוא הוסיף: "יש ללמד אותם להגן על המשפחה. לא להוליד עשרה ילדים, אלא רק שניים, ולחנך אותם".
אי אפשר לסמוך על תאגידים
מפחיד לחשוב שזו רוח הדברים לפחות בין חלק מהאנשים בארגונים המופקדים על מדיניות איכות הסביבה. גלגול האשמה לפתחה של סין, במקרה של בוש, ולעבר אוכלוסיות חלשות, במקרה של קנציאני, מעידות על הלך חשיבה נפסד ומסוכן.
מאידך גיסא, זה לא מפתיע משום שקשה מאוד לכופף את ידם של שני גורמים שהם המפתחות למניעת פליטת גזי חממה: התאגידים הגדולים והצרכנים החזקים. צורת החשיבה והפעולה הנחוצות כדי למנוע אסון שונה בתכלית מזו של הג'נטלמנים של האו"ם, או האיחוד האירופי. הבעיה הזו לא תיפתר ברמה של ממשלות של מדינות מתועשות או של גופי ציבור מנומסים. הם פשוט לא יעשו את זה.
אי אפשר לסמוך על תאגידים שימזערו את הנזקים שהם מסבים לסביבה, אם אם דורשים זאת מהם. רצון טוב אינו חלק מהמודוס אופרנדי של תעשיית המכוניות למשל, שבכל פעם שדורשים ממנה לשפר את תקני איכות הסביבה, מתאוננת שתספוג הפסדים כבדים ותיאלץ לפטר עובדים. זאת בשעה שכבר קיימים באמתחתה דגמים מזהמים פחות, אבל צריך לשווק קודם את הדגמים הקיימים.
יד אחת תורמת, יד שניה זורעת מחלות
אפילו פילנטרופים ידועים כמו ביל גייטס, התורם מספר אחת במימון תרופות לעולם השלישי, כולל בדלתא של הניז'ר, חושבים קודם כל על הביזנס. כפי שחשף לא מזמן ה"לוס אנג'לס טיימס", באותו אזור הוא משקיע הרבה יותר כסף בחברות נפט, המפעילות בתי זיקוק מזהמים שגורמים למחלות ריאות לתושבי הסביבה. בורות הקידוח מתמלאים מים עומדים שבהם דוגרים יתושים הגורמים למלריה, ונפט הנשפך לנהרות גורם לכולירה.
טוב היה עושה ביל גייטס אם היה משקיע בפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים לעולם השלישי, כדי שאנשים לא ייאלצו להדליק מדורות בתוך ביתם לשם חימום.
פעולתם של התאגידים כדי לפתור את בעיות הזיהום והסבל האנושי תהיה תמיד צינית ונגועה במניפולציה, או במקרה הטוב יציאה ידי חובה. לכן על השינוי לבוא ממקום אחר, ששוב ארה"ב מושלת בו בכיפה: צרכנות. אמנם קשה להעלות על הדעת שההתמכרות של מדינות המערב למותגים, נוחות ושפע תתמתן בטווח נראה לעין, אבל בהיעדר חוקים להגבלת הצריכה, תהיה חייבת להתפתח תרבות של אחריות אישית, אם רוצים למנוע את האסון.
נא להכיר: מזגני "אגד"
הרעיון של וויתור על נסיעה במכונית פרטית לא צריך להיות חילול הקודש, להפך. לחץ ציבורי לפתח את התחבורה הציבורית מבחינת נגישות ונוחות הוא אינטרס עליון לא רק של שכבות מוחלשות, אלא שאנו פשוט לא מעזים לדמיין תחבורה ציבורית יעילה. אחדים לא מסוגלים להעלות על הדעת השבתה של המכונית הפרטית מדי פעם ואת אלה אני מזמין לפגוש את מלח הארץ ברכבות ובאוטובוסים, כתרגיל באחוות אדם.
חזיתות אחרות של מאבק ציבורי יכולות להיות נגד פרסום יתר, פגיעה בשטחים ירוקים אבל חשוב מכל, בדיקה עצמית של מה נחוץ לי כאזרח ועל מה אני יכול לוותר. האפקט החשוב של זה יהיה להקטין את ההיפר-ייצור ולהכריח את התאגידים להתרכז בדברים נחוצים יותר.
הטיעון של ממשלת ארה"ב בבית המשפט העליון לפני שבוע, היה שלפי חוק נידח, דו תחמוצת הפחמן לא נחשבת לחומר מזהם, ועל כן אין לממשלה זכות לדרוש את הגבלת הפליטה שלו ממכוניות. דו תחמוצת הפחמן הוא גז חממה והממשל האמריקאי ניסה באופן בוטה להתחמק מהתערבות, בגלל אינטרסים כלכליים של אנשי שלומו. לכן כשמדובר בשלומנו, צריך להפסיק לסמוך על הרשויות ועל פוליטקאים ולהתחיל להתוודע למזגנים המצוינים של "אגד" ושל "דן".
