וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מי צריך את ועדת הבחירות המרכזית

אלירם אלגרבלי

31.12.2012 / 9:30

קרקס חנין זועבי נגמר, וכרגיל הפכו שופטי העליון החלטה של הוועדה על הדחה - אז למה צריך מלכתחילה לתת במה מיותרת להסתה והתלהמות חלולה? דיוני הוועדה הם ניצחון הקיצונים

הקרקס נגמר. בית המשפט העליון קבע פה אחד שחנין זועבי יכולה להיות חברת כנסת. מקהלת הצדקנים, הצעקנים והמתלהמים קיבלה את זמן המסך שלה, וכעת היא מתבקשת לחזור למקומה. אין צורך בהדרן.

ועדת הבחירות המרכזית היא גוף שקיבל סמכויות, לכאורה, להכריע אלו רשימות ומועמדים ראויים להיות בכנסת ואת מי כדאי להשאיר בחוץ. יושבים בה פוליטיקאים ועסקנים מימין ומשמאל, בעיקר כאלה שמצטיינים בדציבלים גבוהים ובוויכוחי דה-לה-שמאטע, שהמילים דמוקרטיה, גזענות, חופש הביטוי ושוויון משמשים בהם בערבוביה, לרוב מבלי להבין את משמעותן.

הוועדה הזו התכנסה באחרונה במשך יומיים תמימים כדי "לשחק בנדמה לי": קבוצה מימין דרשה למנוע משתי מפלגות ערביות להתמודד בבחירות; קבוצה משמאל טענה שרשימת "עוצמה לישראל" הימנית גזענית מדי ולכן אל לה להיות חלק מהמשחק הפוליטי, וקבוצת פמיניסטיות ביקשה למנוע מהמפלגות החרדיות להשתתף בכנסת משום אין להן ייצוג נשי ברשימה. על כל אלה מנצחים עורכי דין - שהם כידוע שחקני מפתח בכל תאטרון של "דבר ככל יכולתך".

כל 36 נציגי סיעות הכנסת שמשתתפים בדיוני הוועדה מודעים היטב לכך שהדיונים הם למראית עין בלבד. ברור להם שכל החלטה שתקבל הוועדה תהיה חשופה לביקורת של בית המשפט העליון, שממילא מבטל החלטות שנגועות בפוליטיזציה, בגזענות או במניעים לא-ענייניים. בית המשפט נוטה לבטל באופן סדרתי כל החלטה שפוגעת בזכות המיעוט הערבי להשתתף בבחירות, אפילו במחיר של שיתוף גורמים שמזדהים בגלוי עם אויבי ישראל.

כך הפכו את זועבי לקדושה מעונה

הפעם האחרונה שנמנע ממפלגה ערבית להתמודד בבחירות לכנסת הייתה בשנת 1965, אז אישר בית המשפט העליון, בהחלטה שהתאימה לרוח התקופה, את פסילת "רשימת הסוציאליסיטים" בשל זיהויה עם ארגון "אל-ארד" השולל את קיום מדינת ישראל. מאז ניסו אינספור פעמים לפסול רשימות ערביות, ללא הצלחה: בשנות ה-80 הייתה זו "הרשימה המתקדמת לשלום" שלימים תמכה בסדאם חוסיין שהפציץ את תל-אביב, ולא נפסלה; בשנות ה-90 סיכלו השופטים החלטות של ועדת הבחירות לפסול את עזמי בשארה ואת אחמד טיבי, שדילג לכנסת לאחר שהיה עוזרו של יאסר ערפאת. ועדת הבחירות פסלה שוב את בשארה בבחירות 2006, אך השופט מישאל חשין ביטל את פסילתו - וכעבור פחות משנה הוא נמלט מהארץ לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לחיזבאללה.

למעשה, בכל מערכות הבחירות בעשור האחרון פסלה ועדת הבחירות המרכזית רשימות ערביות - לרבות פסילות אישיות כמו במקרה של חנין זועבי - וכעבור מספר ימים הפך בית המשפט את ההחלטה ומנע את הפסילה.

יש, כמובן, מי שמתעקש לא לבטל את נוכחות הנציגים הפוליטיים בוועדת הבחירות. זהו המיעוט הקיצוני, הקולני, שגורף הון פוליטי בקרנבלים מסוג זה. בשני עברי המתרס חוגגים: הרודף והנרדף, שניהם מקבלים את ליטרת הבשר התקשורתית שמזינה אותם בחדווה. וכך, כל פרובוקטור בגרוש הופך להיות "אות כבוד לדמוקרטיה ולחופש הביטוי" וכל מפלגת שוליים עם בסיס מצביעים של מנדט ורבע מייצגת "ליברליזם במיטבו".

קחו למשל את חנין זועבי. בעולם האמיתי, בפוליטיקה הריאלית, היא הייתה עוד חברת כנסת מגזרית ואלמונית. ההתלהמות נגדה הפכה אותה לקדושה מעונה, עם חותמת של בית המשפט העליון, אבירת הדמוקרטיה בהתגלמותה. היה אפילו מי שהשתפך בעיתון וכתב לה "תודה חנין, תודה שאת מסכימה לשבת בכנסת הגזענית שלנו". זועבי צוחקת כל הדרך לבית המשפט - כאשר יענו אותה, כן תרבה וכן תפרוץ. ככל שהיא מותחת עוד את החבל ומסלימה את עמדותיה, כך היא מתדלקת את הקיצונים בשני הקצוות - שחוגגים בעצם על חשבוננו.

בסופו של יום, כשנותנים לפוליטיקאים להכריע את גורל יריביהם, התוצאה היא אחת: מתן במה מיותרת להסתה ולהתלהמות חלולה. דיוני הוועדה הם ניצחון הקיצוניים.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully