הבחירות לכנסת בישראל נחשבות להליך בו מתאפשר לחלק מאזרחי ישראל לממש את זכותם הדמוקרטית ולקחת חלק בתהליך עיצוב המדיניות, כביכול, במכלול התחומים במדינה. אכן, לחלק מאזרחי ישראל, ולא לכולם, כי המציאות הזו איננה רלוונטית עבור הפלסטינים אזרחי ישראל. אלה האחרונים, המהווים 20% מכלל אזרחי מדינת ישראל, וכ-14% מסך כל בעלי זכות ההצבעה בה, אינם בעלי מעמד שווה כאזרחים, כל שכן מוסדות המדינה בלי יוצא מן הכלל, נוהגים כלפיהם הלכה למעשה כמי שמהווים איום, ומשכך פועלים השכם וערב לצמצום מרחב המחייה שלהם, האזרחי והקולקטיבי.
מי שבוחן את התנודות האלקטורליות של הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל ימצא כי דווקא בשני העשורים הראשונים לקיומה, ובעיקר בתקופת הממשל הצבאי שהסתיים ב-1966, שיעורי ההצבעה שלהם נעו בין 80%-90%, ואולם אין לראות במספרים הללו כאילו הם מעידים על אמון גדול שהביעו במערכת הפוליטית בישראל. היה זה תוצר של מדיניות הפחדה ואיומים, תוך ניצול המוחלשות שבה חיו הפלסטינים בישראל. אלה האחרונים מצאו עצמם חייבים לציית ולהצביע עבור מפלגות לווין ערביות, שהיו לא אחרת מאשר נספחים של מפלגת השלטון דאז, מפא"י, ואשר בחוצפתה, עשתה בהם שימוש לחיזוק מעמד בקואליציה, מבלי שתתגמל בחזרה בהענקת זכויות, ולו הבסיסיות שבהן, להן זכאי כל אזרח.
מציאות זו לא הסתיימה עם תום הממשל הצבאי, אולם עם חלוף השנים מצאה החברה הפלסטינית בישראל כי אין לה ברירה אלא לחזק את מאבקה להבטחת זכויותיה, כקולקטיב לאומי וכאזרחים במדינה, אשר לא פסקה מלהפקיע את אדמותיהם, למנוע מהם משאבים בסיסיים בתחום החינוך והתעסוקה ולשמר את מעמדם המוחלש. עובדה זו חייבה את האזרחים הפלסטינים להקים לעצמם מפלגות וארגונים פוליטיים וולנטריים, על-מנת לקדם ולתת מענה לצרכים החברתיים-הכלכליים הבסיסיים.
כניסה מוגברת יחסית של מפלגות ערביות למרחב הפרלמנטרי החלה מאמצע שנות ה-70. פעילותן של אלה, אשר החלו לנתב אליהן את מרבית קולותיהם של המצביעים הפלסטינים, אזרחי מדינת ישראל, לא נעשית עד היום על מי-מנוחות. למעשה, מרחב העשייה הפרלמנטרי עבור המפלגות הערביות מצומצם באופן שאינו מאפשר להן לקדם כראוי את הזכויות והאינטרסים של קהל בוחריהן, מה שמעמיד בספק את אופיו הדמוקרטי. לכל אלה נוסיף את מצעד הפסילות והעתירות לבג"ץ, שעימן נאלצות כל המפלגות הערביות להתמודד ערב הבחירות לכל כנסת כמעט, והרי לכם מרחב דמוקרטי למופת, המבוסס על טיהור אתני פרלמנטרי.
התעלמות רק תוביל לניכור רק יותר
לאור המציאות הזו, של מיעוט פלסטיני הסובל מקיפוח והדרה משוועים במכלול מישורי החיים, הבחירה ללכת לקלפי ולקחת חלק בהליך פוליטי איננה מובנת מאליה ואף איננה טבעית. אלה ההולכים לבחור, על אף שיעורם המצטמצם (כ-50% בלבד), בעצם בחירתם ללכת לקלפי, נאבקים למעשה על יצירתו של מרחב דמוקרטי לכולם. ואולם, נראה כי אינם זוכים למענה ראוי ומכבד מצד הרשויות והציבור היהודי, מה שמחליש את הטענה כי יש מקום לאזרחות שווה גם לאזרחים הפלסטינים.
משטר דמוקרטי מתוקן מן הראוי שיפעל ליצירת מרחב מאפשר עבור מיעוט לאומי בכל המישורים. ואולם, במקום לפתח מנגנון ראוי לקידום דיאלוג עימם, בחרה מדינת ישראל לחזק יוזמות המדירות את רגליהם של מי שכבר בחרו להמשיך לתת סיכוי להליך הפוליטי במסגרת כללי המשחק של מדינת ישראל. התנהלות זו של הממסד באה בעוכריהם של כל אזרחי המדינה, שכן היא גורמת לחיזוק השסע הלאומי בישראל, הפרדה בין שני העמים והופכת כל יוזמה לצמצום הפער הלאומי ובניית עתיד משותף לבלתי-אפשרית. גם התעלמות מעמדתם של אלה שבחרו להחרים ולא לקחת חלק בהליך ההצבעה לכנסת ובדיון הפוליטי בישראל בכלל, תוביל אף היא להתחזקות תחושת הניכור של האזרחים הפלסטיניים בישראל. מיותר לציין את ההשלכות של אי-יציבות מעין זו על שאר מישורי החיים במדינה, החל מחינוך ותעסוקה וכלה בסוגיות מדיניות רמות.
הפגיעה החמורה בשרידי הדמוקרטיה בישראל, שמובילה אליה את הדרתם הפוליטית של אזרחי המדינה הפלסטינים, הפכה, כך נראה, לטיעון סתמי, ונראה כי עולם כמנהגו נוהג ולא קמה צעקה ראויה ואמיתית נגד כדור השלג המסוכן, שעלול לכסות את כולם. ומנצחים אפשר למצוא גם כאן: מחנה הימין בניצוחו של ליברמן.
הכותבת הינה רכזת לובי ושינוי מדיניות במרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל ארגון חבר במטה למאבק בגזענות בישראל
דעות אחרונות בוואלה! בחירות:
ד"ר חן פרידברג: דרושים 180 חברי כנסת
פרופ' דני פילק: כתב אישום והתפטרות? ליברמן רק ייצא מחוזק
ד"ר אילון שוורץ: המחאה עדיין רלוונטית - והנתונים מראים זאת