שנתיים אחרי שסא"ל דולב קידר נפל במבצע צוק איתן, אלמנתו מיכל מנסה למצוא נחמה בחוזק הנפשי של ילדיהם המשותפים, אך מתקשה להבין איך היא אמורה לחזור לשגרה: "אומרים שהזמן עושה את שלו. וזה נכון, אבל בעיקר לאחרים"
חלפה שנה. בפנים יש בי עדיין תקווה קטנה שדולב יופיע באזכרה שלו. הרי לא הגיוני שהוא לא פה. לא יכול להיות שזה לתמיד. אבל נכון לעכשיו אני רואה רק מסך ערפל. אני מניחה את העט שלא עזר לפזר אותו, ומנסה דרכים אחרות. טור פרידה
לפני תשע שנים, כשעברנו לגור בשכונה צבאית, עשיתי סרט שלם שמתלונן על כך שהמדינה והצבא תמיד באים לפניי. בסרט דיברתי על הרצון שלי שדולב יעזוב את הצבא. למה לא פשוט אמרתי לו את זה?
הלוויה תופסת אותך לא מוכן, אבל דווקא האזכרה מובילה להתפכחות ומגבירה את הצער. יום השנה לנפילת דולב הוא הזדמנות מצוינת גם להסביר לטוקבקיסטים, שבטוחים שניכסתי את השכול למטרות פוליטיות ודורשים שאתקדם כבר, מדוע אני עדיין מתעקשת לשתף
הפעם האחרונה שראיתי את דולב הייתה שבועיים לפני שהוא נהרג. אם הייתי יודעת שזה הערב האחרון שלנו יחד, לא הייתי נותנת לו להירדם מול הטלוויזיה
הקיץ נפתח תמיד באירוע המשפחות השכולות של גבעתי. בכל שנה דולב ואני ביקרנו שם כדי לתמוך ולדבר. הפעם הועברתי, בועטת, צורחת ומשתוללת, מהצד של החיים והמחזקים לצד של המתים והכואבים
בפעם הראשונה זה זמן רב הייתי מאושרת, בפעם הראשונה כמעט זכרתי את דולב בלי כאב, רק עם המון אהבה וחום בבטן. אולי מחר יהיה טוב יותר, ואם לא מחר אז אולי מחרתיים. ובשביל זה שווה להמשיך לחיות
כשדולב נסע לפריז מטעם הצבא, היה ברור שאצטרף אליו לסוף שבוע. זה היה כבר לפני חמש שנים. הטיול הזוגי האחרון שלנו
עד שהבנתי שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים לקחו לי את דולב שלי. ועכשיו השאיפה היחידה שלי היא סתם להיות שמחה. יש מי שיקרא לזה להתפשר. אני פשוט קוראת לזה להתבגר
השבוע גנבתי את הצד של דולב בארון. לא את כולו, רק את החלק של התלייה. עצמתי עיניים, הוצאתי את כל מדי הא' המגוהצים שתלויים יפה, והעברתי אותם לצד שלי. נשמתי עמוק והעברתי את שמלת החתונה שלי, שארוזה יפה בניילונים, לצד הגרוע, יחד עם המדים המיותמים
39 שנים חשבתי שאני יודעת ומכירה את עצמי. אבל ההיעלמות של דולב גורמת לי לפעמים לא לזהות את עצמי במראה. עם כל החסרונות שהיו לי, לפחות ידעתי מי אני. ואני לא בטוחה שאני רוצה להכיר את האני החדשה, או אם בכלל כבר יש אחת כזו
צפיתי בתכנית "המקור", בה התגאו אולמרט, פרץ וחלוץ במלחמת לבנון השנייה והתעלמו מהמשפחות שנהרסו למען "תמונת ניצחון" מפוקפקת. אילו דולב היה כאן, הוא היה רב איתי על כך שאני טועה, שלא ייתכן שפוליטיקאים הם כאלו ציניקנים
המנהלת בבית הספר ראתה תמונה שבה אתה מקריא ספר לילדים ועכשיו היא רוצה לקרוא לספרייה על שמך. מאיה מתנגדת בתוקף, ואני מבינה למה. זו רק תזכורת לכך שכבר לא תספר לה עוד סיפור אחד ודי
השבוע חגגנו יום הולדת למאיה. הזמנו את כל החברות שלה, ואני ראיתי בזווית העין את דולב עומד בצד וצוחק עליי, על כך שהילדה עוד רגע עוברת בגובה את האימא הגמדה שלה. עכשיו הגיע הזמן לארגן את המסיבה שלו - יום הזיכרון הראשון בלעדיו
אני יושבת וקוראת מתיחות מצחיקות יותר או פחות. ואני יושבת ומחכה שיגיע הסמס שיחשוף את המתיחה הגדולה ביותר: "בובי, אני בדרך, ברור לך שכל זה לא קרה". ה-21 ביולי מעולם לא התרחש, את לא אלמנה
אחרי חודשים של בעיות בבטן התבשרנו שאסור לאורי לשתות יותר חלב. "אמא", הוא התייפח, "זה לא פייר שאני צריך לוותר על כל מה שאני הכי אוהב. קודם אבא, ועכשיו חלב". אולי קסטרו צודקים: זה בכלל לא קל להיות ילד, במיוחד לא ילד שאבא שלו מת | מיכל קסטן קידר
אולי אני קצת שמחה שנתניהו נבחר שוב. לו היה באמת מתרחש מהפך והשלום היה מתקרב זה היה מגיע מאוחר מדי בשבילי, כי את דולב שלי כבר אי אפשר להחזיר
אני ביקשתי לכתוב את הטור הזה. אני ביקשתי לנאום בכיכר. זה נכון שבעלי מתהפך בקברו, אבל זה כדי שיוכל לשמוע אותי טוב יותר. מיכל קסטן קידר, אלמנתו של דולב קידר ז"ל שנפל בצוק איתן, מגיבה לביקורת מערוץ 7
בדיוק סיימתי לדבר על דולב, באנגלית, בפני 1,200 יהודים אמריקאים שהגיעו לערב התרמה ופתחו את הארנקים. זו הייתה המטרה כמובן: אין כמו אלמנה נמוכה וחייכנית עם אודם אדום כדי לעזור לגייס תרומות
מיכל קסטן איבדה את בעלה, סגן-אלוף דולב קידר במבצע "צוק איתן" וחשבה שאיבדה גם את הדאגה למדינת ישראל. אלא שעם בוא הבחירות היא רוצה להשפיע, וקוראת לכם לממש את זכותכם הדמוקרטית. במוצ"ש היא תנאם בעצרת "ישראל רוצה שינוי" בכיכר רבין
החום עולה, החום יורד, רגע אחד אני רועדת עם צמרמורות, ואז הוא יורד ואני מזיעה והשרירים פחות כואבים. ולכל אורך התהליך הזה אני לא חושבת על דולב
האבל נפרט להמון אבלים קטנים יותר. גדולים יותר. ענקיים. כל אחד מאיים לבלוע אותך כשאת חושבת עליו. ואין לאן לברוח
בכל פעם שאני קמה בבוקר בתחושה טובה, מרגישה שסופסוף קלטתי שדולב איננו ושאני כבר לא מחכה לו יותר שיחזור, באותו יום בצהריים אני שוב שוכחת ומנסה להתקשר אליו לעדכן אותו במשהו
מכרים סימסו אם הכל בסדר, החברים מהצבא שאלו מתי אני חוזרת הביתה והחברה הטובה חיכתה לי מחוץ לבית ברגליים רועדות. ב-21 ביולי בצהריים, כולם כבר ידעו שאני אלמנה חוץ ממני, כי לא רציתי לדעת
רציתי לכתוב טור מצחיק, אבל כנראה שהייתי צריכה לכתוב אותו כבר בשבעה כי מאז השבעה אני כבר פחות צוחקת. בשבעה הכל היה יותר מצחיק
מיכל של לפני חצי שנה היתה מתייחסת לציון לשבח שקיבל בעלה שנהרג ב"צוק איתן" בציניות. היום, היא מבינה שההסתערות על המחבלים היתה חלק בלתי נפרד מבעלה, שעכשיו גם קיבל את ההערכה על כך
אני לא עוצרת לחשוב איך האבל שלי מצטלם, ואיך הצעקות והיבבות שלי נשמעות מבחוץ. כי אני כמו בלידה בלי אפידורל שלמרות שתמיד ידעת מראש שזה בטח יכאב, לא הייתה שום דרך לדמיין עד כמה זה קורע את הגוף מבפנים
האבל לא מנסח את עצמו במילים רהוטות ויפות. האבל הוא קוצר נשימה פתאומי, הוא לעצור את האוטו באמצע הירידה לאיילון ולהקיא על אי התנועה. הוא עייפות שמכניעה אותך כל יום בדיוק בשעה 12 בצהריים, למרות שהיום קמת בבוקר והרגשת שתתחילי לחיות | מיכל קסטן קידר
בהתחלה הגיעו תמונות ישנות שהוכנסו לארגז קטן. אחריהן קיבלתי מכתבים על האדם שהיה וכמה אהב אותנו, וגם אותם ארזתי. אבל כשראיתי את הציור של בתנו מאיה נשברתי
הלוואי שהילדים יבכו קצת, שאולי אוכל לדבר איתם, לעזור להם. אבל הם רואים את בדלי הסיגריות, מסתכלים בשתיקה על בקבוקי היין הריקים בכל בוקר, כמו עדות לבכי ולטירוף של הלילה והם יודעים שאין טעם לבכות, שאמא לא יכולה לעזור
