מה מניע אדם לפעולה? מה גורם לו לקום בוקר אחד ולפתוח במחאה? מצוקה פיזית, מצוקה נפשית, עוולה, הרגשה שמשהו לא טוב קורה פה? במקרה שלי, של דנה, אורטל, ענת וארז, אלו המצוקות של הילדים שלנו, שהם העתיד של כולנו, העתיד של המדינה.
בעקבות החלטת "בג"ץ הוד השרון" מחודש מרץ השנה, הוציאה מנכ"לית משרד החינוך הנחיה לרשויות המקומיות, בשם עיקרון השוויוניות, כי אין לממן יותר כיתות לא תקניות וזאת החל משנת הלימודים הקרובה שתיפתח בספטמבר 2014. בדוח ה-OECD שפורסם ביוני 2013, ממוקמת ישראל במקום 25 מתוך 27 מדינות ברמת הצפיפות בכיתות. אחרינו נמצאות רק צ'ילה וסין. מה המשמעות? כבר עכשיו כל ילד חמישי במדינה חולק את המרחב האישי שלו עם עוד למעלה מ-35 ילדים בכיתה שגודלה הוא בקושי 49 מטרים רבועים. ולאחר הנחיית משרד החינוך, לאן נגיע? ובשם השוויוניות מה שוויוני כאן? במקום להשית יוזמה מבורכת של חלק מראשי הרשויות על כלל ילדי ישראל, קרי מספר נמוך של ילדים בכיתה, קל יותר למשרד החינוך להכריז אם למישהו רע אז שיהיה לכולם רע קרי 40 ילדים בכיתה.
לא ברור לי איך מצפים ממורה אחת להצליח ולהגיע ל-40 ילדים. לחנך אותם, להעניק להם ערכים, כלים ומיומנויות למידה, לפשר ולתווך ביניהם, להיות רגיש וערני למיוחדות של כל ילד וילד ובסופה של שעה גם להיות סוכן ידע ולהעביר גם דעת לילדים זה בלתי אפשרי ובלתי נתפס.
ילד הוא לא מספר
כיצד יכולים הילדים באמת להצליח, לממש את הפוטנציאל האמיתי הגלום בהם, איך אפשר לצפות מהם שיהיו סובלנים וידעו סבלנות מהי, איך אפשר לצפות שיגדלו ויהיו ערכיים, שיקבלו את השונה, שידחו אלימות מכל וכל? איך אפשר לצפות מהם לגדול ולהפוך למבוגרים אחראיים ופרודוקטביים כשהם נאלצים להיאבק על מקומם שעה שעה עם עוד 40 ילדים?
בינואר 2008 החליטה הממשלה על יעד לאומי הקטנת מספר הילדים בכיתה למקסימום של 32 ילדים, החלטה מהותית וחשובה, אין עוררין. מה נעשה עד כה? כלום. כמעט שבע שנים ומשרד החינוך לא עשה כלום כדי לממש החלטה חשובה זו.
זוהי הזנחה פושעת מאז ועד היום של כל מי שהיה אמון על הביצוע. יקום נא שר החינוך, מר שי פירון, ויעמוד מאחורי התחייבותו והאחריות שלקח על עצמו, שהיא חינוך ילדנו, וידאג ליישום ההחלטה כבר בשנת הלימודים הקרובה המתחילה בספטמבר 2014 ולא יטרוק את הדלת בפני עתיד ילדנו גם הוא.
הבעיה היא בעיה כוללת שנוגעת לכלל ילדי והורי המדינה. אלפי הורים כבר הצטרפו אלינו, התגבש מטה מאבק שכולל אנשים טובים, יצירתיים ואכפתיים, אנו זוכים לתמיכתם של מורים ומורות וארגוני הורים, לא ניתן עוד כי יתייחסו לילדנו כמספרים, כל ילד הוא יחיד ומיוחד ומגיע לו שיתייחסו אליו, לא כעוד סרדין - כאחד מ-40, אלא כעולם ומלואו.
הכותבת היא ממובילת "מחאת הסרדינים"
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד