המבחן של סא"ל וגנר עדיין לא נגמר

כשסא"ל יובל וגנר עובר בסמוך לטייסת מסוקי הצפע שבבסיס חיל האוויר בפלמחים, הזכרונות שוב מציפים אותו. "בשנים הראשונות, ואני מדבר על לפחות עשר השנים הראשונות, הבטתי במסוקים באוויר ועל הקרקע. זה מאוד קשה", הוא מעיד. "עד היום לפעמים אני עוצר את הרכב ומסתכל בהמראות. אני מוצף ברגשות של געגוע וקנאה, ונזכר בציון, אבל מביט על חצי הכוס המלאה וחושב כמה בר מזל אני הייתי לעומתו".

ב-18 למרץ 1987 היה וגנר סגן משנה צעיר בטייסת הקוברות הצפונית בבסיס. באותו הבוקר הוא התכונן לטיסת מבחן מכרעת עבורו, כשמי שבחן אותו היה לא אחר ממפקד הטייסת, סא"ל ציון בר אור מקיבוץ כפר גליקסון. "אני הייתי בסך הכל שנה בטייסת והוא היה המפקד", מספר וגנר, "הוא היה מפקד מאוד כריזמטי, צבר אמיתי שאהב את הארץ מאוד והכיר כל נקודה בה. היתה לו אהבה מיוחדת לים, ולא פעם לקח את הטייסת לטיולים. כל טיסה, במיוחד עבור טייס צעיר, עם מפקד הטייסת הוא אירוע מיוחד כי אתה רוצה להרשים. הייתי מאוד נרגש ולחוץ. הסתכלתי על ציון בהערצה ובקנאה, אבל גם באותו בוקר אביבי הוא היה רגוע, זו היתה עוד טיסה שגרתית עבורו".

בר אור היה ממקימי מערך הצפע בחיל האוויר, היה ידוע באהבתו לצילום, וגם לקראת הטיסה עם וגנר הוא הביא עימו לטיסה את מצלמתו האישית ואת ערכת הקפה, למקרה וינחתו. "הוא לא היה יוצא לטיסה בלי המצלמה", מספר וגנר, "היה לו אוסף תמונות נדיר מהטיסות, מאילת ועד ראש הנקרה, כל זאת לצד ערכת הקפה המוכרת שלו".

וגנר ובר-אור המריאו לטיסת המבחן, ומפלמחים המריאו לכיוון בקעת הירדן. "לאורך הטיסה הוא שאל אותי כל מיני שאלות על המקומות שמעליהם טסנו. הוא הכיר כל יישוב בארץ, במבחן הזה לא היו לי את כל התשובות וכל הזמן אמרתי לעצמי שאת טיסת המבחן אני מתחיל ברגל שמאל". אלא שבדרך לרמת הגולן, מעל קיבוץ טירת צבי, החל המסוק לרעוד כתוצאה מתקלה טכנית. "הכל התרחש תוך שניות. אני רק זוכר שציון אמר בקשר שאנחנו נוחתים נחיתת אונס, ובמהירות של כ-200 קמ"ש התרסקנו. היה שקט". וגנר, שישב במושב הקדמי, נפצע באורח קשה, בר-אור נהרג במקום. מפקד הטייסת הנערץ מצא את מותו במסוק שכה אהב, וגנר נותר משותק ברגליו. "הגורל קבע שאני, הטייס הצעיר, יצאתי בחיים. אני אישית משתדל שלא לחשוב מה אחרים חשים על האירוע הזה. אני מקבל את המציאות כמו שהיא".

קשר הדמים איחד בין משפחתו של בר-אור, שהותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, לבין וגנר, שהיה האחרון לשהות במחיצתו של מפקד הטייסת. חבריו של בר-אור, שגילו לוגנר צד אחר של מפקדו, החלו גם הם לפתח עמו קשר אמיץ. למרות הפציעה הקשה, וגנר החליט להמשיך בחיל האוויר, וכיום הוא משמש כקצין פרויקטים בפלמחים, לא הרחק מהמקום ממנו המריאו לאותה טיסה.

"התאונה הקשה נגרמה כתוצאה מתקלה, ותקלה טכנית זה דבר שאפשר למנוע ואחד הדברים שלקחתי מהאירוע ההוא זה שאם ישנה בעיה כלשהי, אני לא מעלים עין ומחכה שאחר יטפל בזה, אלא אני אטפל בזה". לאחר מספר שנים, הקים וגנר את עמותת נגישות ישראל, הפועלת בין היתר להנגשת אתרים בישראל לבעלי מוגבלויות, ובאחרונה אף הביא לקידום נגישות בתי העלמין הצבאיים.

אתה חושב לפעמים, האם כיום בן אור היה מאשר את המבחן שלך?

"מה ציון היה אומר זו שאלה שאני שואל אותה גם היום, והתשובה שלי היא הלוואי והייתי יודע מה הוא חושב עלי בתור זה שנשאר כאן למטה. הלוואי והייתי יודע אם עמדתי בציפיות שלו, אז במבחן, וגם היום".