בוקר והעיניים שלי בקושי נפתחות, חדר מבולגן, מיטה חמה, מחשב, צעיף, קולות ברקע, נחירות, ריח חמוץ של אלכוהול, בקבוק של ג'י אנד בי, ממש עלילת מתח נרקמת פה. רגע, איפה אני נמצאת? מה זה המקום הזה? לובשת תחתונים, שמה חזייה, שותה כוס מים קרים ומסתכלת במראה. רגע, איפה המראה, וור דה פאק אם איי? ולמה יש לי כאב ראש כזה עצבני. פתאום אני שומעת קול עמום מאחורה: " תירגעי מותק, לא קרה כלום" אני מסתובבת ועיני חושכות, מה זה היצור הזה, יכול להיות שאני בדירה שלו? אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!
עכשיו זו באמת כבר תעלומה, מה בדיוק קרה אתמול אחרי שעזבתי את שערי הקמפוס?
אגב שיער, הקוף המגודל שעמד ליד הלוח והרצה, הזיע כאילו הוא סיים עכשיו איזה מסלול מכשולים בתוך הטראמפ טאואר, אני לא כל כך מבינה מה אני עושה בשיעורים האלו, אמרו נוכחות חובה, אז באתי. לקראת סוף השיעור העבירו דף נוכחות, יו נואו, פיסת הנייר המעצבנת שכולם חותמים עליה את השם שלהם ויודעים שהם היו בשיעור, הפיסה של הנייר הגיעה גם אלי, ואז ככה בקטן, בכתב יד מעודן ונשי, ליד השם שלי שחר, מישהי הוסיפה, באותיות של כיפור לבנה: למכירה תאי מוח. העלבון היה מתוק, הסתכלתי קדימה, אחורה ולצדדים ומבלי שאף אחד הרגיש הכנסתי את דף הנוכחות לתיק.
תוך שלוש שניות הבנתי שמישהו הרגיש, זה היה הקול של הדבר הזה שעמד ליד הלוח, "שלי מה בדיוק את עושה?" הוא פנה אלי, "כלום", עניתי, "ממש כרגיל, כלום, אני לא עושה כלום, נאדה!!!"
"אני חייבת כבר לעשות משהו עם עצמי, מה אתה מציע לי לעשות?" שאלתי את המרצה. ההוא חשב שניה, חשב עוד אחת, כחכח בגרונו, הסתכל בשעונו ושיחרר אותנו לדרכנו.
זהו, הסתיים השיעור, כולם הולכים הביתה, או לספינינג כמוני, לקחתי טקסי וירדתי ליד ההולמס פלייס, השמש כבר אמרה לילה טוב (נעשיתי פיוטית לעת זיקנה) ובצעדים מרודים עליתי על מדרגות היכל התהילה של הדוגמגישות, הלכתי לכיוון המקום של הספינינג וכמעט נפלתי מהאופניים, לא, זו לא היתה המהירות (כן, אני יודעת, בלונדינית, אופניים, לא הולך ביחד...) זה היה הכוסון החדש שישב על האופניים לידי, הוא היה מגולח למשעי.
לא בפרצוף, סתומים, דווקא שם למטה. כרגיל במקרים מעין כאלה , סף החרמנות שלי עלה, המוט הילוכים גם, ותוך שניות היינו כבר בשירותים, בוחנים את הספינינג של עצמנו לקראת מבחן הניג'וס של ישראל. היה טוב, נגמר לאט, לא היה סיבוב שני, בנק הזרע הפרטי שלי סגר את האוברדראפט, שטפתי שוב את הגוף השמיימי, התפעלתי מיצירת הטבע המדהימה (אם איבדתם אותי עד הלום, אז אני כמובן מדברת עלי) ונסעתי הביתה. במעלה המדרגות ראיתי פרחים אדומים , אחד אחרי השני, שהובילו לדופלקס שלי, כיון שאין לי שותפים, המשורר כנראה התכוון אלי, עליתי וליד הדלת חיכה לי פתק:" מחכה לך הערב ב-10 על הבר של הבאלאנס"
אני לא בקטע של פגישות עיוורות, אבל משהו בפתק גירה את דמיוני, אמרתי לעצמי, כוס אמק, נלך, אז הלכתי, כוס אמק.
התיישבתי בבר של הבאלאנס, שתי דקות והברמן הזמין אותי למשקה, ואז אחרי רבע שעה לעוד אחד, וככה אחרי שעה התחלתי לספר לו את סיפור חיי, ואיך הגעתי למקום הזה, אחרי שעתיים כבר השתפכתי לו לגמרי, הלו!!! לשלי שחר לא מבריזים מפגישה, אחרי הכוסית החמישית, כשלא ממש הייתי כבר בהכרה, הוא אמר לי משהו על דירה וזה שהוא תכף גומר את המשמרת...
ואז...
ואז התעוררתי בבוקר, "לא קרה כלום" הזבל אמר לי, ידעתי שהדבר האחרון שלא קרה זה כלום, אבל שיחקתי את המשחק, "אני לא מכירה אותך מאיפושהוא" שאלתי, רגע, זה צריך להגיד בעצם לפני שמכירים, שותים ומזדיינים, מה קורה פה, הכל מעורפל לי בעיניים, האלכוהול הורס את הכבד, הסיגריות גורמות לסרטן, אני רוצה חיים בריאים, גם מי חמצן לא ממש עוזרים, איך עוד פעם פיתו אותי להגיע לדירה, איפה יש מברשת שיניים, למה לא הפסקתי לשתות אחרי שתי כוסיות, מה זה הפרחים האדומים האלו אצלו בבית, רגע, אולי באמת לא קרה כלום, אני אצבוט עכשיו את העור ביד חזק חזק עד שאתעורר, איייייייייייייי, זה כואב, לא התעוררתי, יכול להיות שאני באמת בלונדינית?
