עוד שנה חלפה לה, עוד גביע, אבל הפעם נדמה שהרבה השתנה. זכייתה של מכבי ת"א בפיינל פור כבר הפכה כמעט לעניין של מה בכך, ומימדי ההתרגשות פוחתים משנה לשנה. ובכל זאת, ארבעה ימים באחת הערים הגדולות בעולם, שמארחת את אירוע הכדורסל החשוב ביבשת, סיפקו חוויות רבות. למרות כל הבעיות, והן רבות, הפיינל פור עדיין נותר אירוע מרשים. נכון, רבים מחלקיה היפים של מוסקבה לא היו נגישים, עקב חגיגות שישים שנה לניצחון במלחמת העולם השניה, ותושבי העיר היו חסרי סבלנות לאורחים הרבים מהים התיכון. אבל עדיין ניתן היה לחוש בקסם של העיר, קסם שאינו ניתן להגדרה.
הקסם הזה השפיע כנראה בצורה חיובית ביותר על שחקני מכבי ת"א, שהגיעו לאירוע רגועים ומוכנים מתמיד. הקסם גם השפיע בצוורה חיובית על האוהדים, ששמרו על פרופיל נמוך והתנהגו בדרך כלל למופת. הקסם הזה עשה טוב לכולם, אולי פרט לכמה מאוהדי מכבי ת"א, שכבר לא יכולים להזדהות עם הקבוצה הנוכחית ולא הצליחו לזהות בתוכם שום פרץ של רגשות כשפארקר ושאראס הניפו את הגביע. נותר רק לקוות שהקסם הזה יחזור בשנה הבאה ומכבי ת"א לא תמעד בדרך לפיינל פור בפראג 2006, עיר קסומה אחרת.
הקללה שפיני אוהב
כבר עם נחיתתן של שלוש הקבוצות במוסקבה, אפשר היה להבחין באחת שרגילה למעמד יותר מכולן ובזו שלקחה את הכל הרבה יותר בקלות. מכבי ת"א, על שחקניה, מאמניה ומנהליה התהלכה לה בקלילות בפאתי "פרוספקט מירה", האיזור שבו התאמנה ב"אולימפיסקי", ולנה במלון רנסאנס. אמת, פיני גרשון מיהר להתלונן על התנאים במלון, שנחשב, אגב, לאחד היוקרתיים במוסקבה. רק שפרט לכך אי אפשר היה לזהות רמז קל ללחץ על פניו של המאמן המצליח ביותר באירופה בשנות ה-2000, כשזה עשה את הג'וגינג היומי שלו מהמלון לאולם ובחזרה. השחקנים, שבפיינל פור בעונה שעברה בת"א עמדו בלחצים הגדולים ביותר שפגשו בקריירה, שמחו לזהות אותם הפעם על פניהם של החבר'ה מצסק"א. הצהובים היו הפעם משוחררים יותר, נחמדים יותר, כאילו ידעו מראש מה יקרה כשיגמר סוף השבוע הזה. הם בכלל לא העלו על הדעת אפשרות של תסריט פסימי. אנתוני פארקר הגדיר את זה בצורה הקולעת ביותר: "לחץ חיובי". זו היתה התשובה הקבועה שלו לכל שאלות העיתונאים בנוגע להתרגשות וגודל המעמד.
הקוליות של השחקנים עשתה להם רק טוב, וגם לנו העיתונאים. כשהצהובים סיימו את האימונים ב"אולימפיסקי" הם התיישבו להם בנחת ליד אוהל התקשורת, כדי לענות על כל שאלה אפשרית - יום לפני חצי הגמר, יום אחרי ואפילו ביום המשחק עצמו. אפילו המנהל מוני פנאן, שתמיד דואג לפנות מהשטח כל מטרד אפשרי לשחקניו, עמד בצד בשקט ולא התערב יותר מדי. פיני גרשון פיזר ראיונות לכל רשתות התקשורת האפשריות באירופה, ענה בדיפלומטיות יתרה, ניפנף את הכתבים הזרים באלגנטיות ושב ל"אזור הישראלי", כדי להסתחבק עם כולם.
"הוא שאל אותי את השאלה הזו כי הוא מעבול, אבל עליך אני מתפלא", זו הייתה רק פנינה אחת של גרשון, אחרי שסיים ראיון לעיתונאי ספרדי, בו הוא נשמע ממש כמו מאמן סרבי קשוח. "מעבול", כך מסתבר, היא מילה שקואץ' גרשון משתמש בה בכל הזדמנות אפשרית. שאראס, שביקש כרגיל מאחד הכתבים להפנות אליו שאלות מקצועיות בלבד, קיבל את מבוקשו והחל לנתח את המפתחות לניצחון מול טאו. "אתה כזה מעבול", נשמע פתאום קולו של גרשון, שסלל את דרכו אל תוך ההמולה מסביבו של הליטאי וקטע את הראיון כדי להמשיך בשואו. "עזבו אותו עכשיו", הוא אומר: "לכו תשאלו את טאו ויטוריה שאלות מקצועיות ותדווחו לי מה הם אמרו. אני רציני, תעשו גם אתם משהו בשביל המדינה פעם", אמר.
יום המשחק. הקבוצה מקיימת אימון קליעות על הבוקר. הפעם כבר אפשר לזהות יותר לחץ, במיוחד על אלה שלא ממש רגילים למעמד הזה, שחקנים כמו יניב גרין ונסטוראס קומאטוס. פיני גרשון נשאר עם הפאסון שלו, פוגש את מאמן העבר של מילאנו דן פטרסון, שמעניק לו את אחד מאיחולי ההצלחה האחרונים לפני היציאה לדרך וחוזר למלון עם חיוך מאוזן לאוזן גם הוא יודע מה הולך לקרות כאן הערב.
נגמר המשחק. שחקני מכבי ת"א לא כל כך רגילים לחגוג על הפרקט בינם לבין עצמם. החגיגה שלהם מסתיימת מהר יחסית וכל אחד עושה את דרכו לחדר ההלבשה, כשבשלב ראשוני כוחות המשטרה הנוקשים לא מאפשרים אפילו לעיתונאים להתקרב אליהם. החגיגה ממשיכה בחדר ההלבשה, אבל לאט לאט מתחילה להיראות כמו חגיגת אליפות ולא כמו בזכייה בגביע אירופה. פיני גרשון ממשיך להעסיק את העיתונאים בתובנות שלו, בזמן שהשחקנים עושים את דרכם למלון. הם לא יילכו עם פיני גרשון לבית חב"ד. לאלה שהביאו את הגביע אין ממש קשר לדת של בית חב"ד, פרט לטל בורשטיין, והוא בכלל מעדיף לחגוג עם אישתו דנה. היא הייתה איתו במוסקבה מהיום הראשון, אבל רק עכשיו הוא יכול סוף סוף להתפנות אליה. מספר אוהדים מציפים את הלובי, מספר עיתונאים ממשיכים לנסות ולקבל ראיונות וגור שלף מסביר בצורה הטובה ביותר למה יש רק נציג יהודי אחד בחגיגות של הקבוצה בבית חב"ד: "אמא שלי אמרה לי: מה שלא שלך, אל תיגע".
טיולים, מכונות מזל, פירושקים ולילות סוערים
יום חמישי אחר הצהריים. ב"אולימפיסקי" כבר מבשרים על נוכחותם של כ-2000 אוהדים בבירה הרוסית, אבל אף אחד לא מצליח למצוא אותם. כולם נמצאים במרכז מוסקבה, במה שנקרא "המסלול המעגלי" של רכבת המטרו, אבל הכל כל כך עצום בעיר הזאת. קשה לזהות כאן תיירים, גם אם מדובר בחבורות של עשרות אנשים קולניים, שמסתובבים ברחובות ושרים בשפה זרה. באותו רגע אפשר היה להבין, שהבלגאן של שער הניצחון בפאריז לא יחזור על עצמו. האוהדים יחגגו כאן עוד גביע, אבל אף אחד לא ממש ירגיש את זה כאן. החגיגות האמיתיות, כך כולם כבר הבינו, יהיו בכיכר רבין ובפארק הירקון מקומות שאותם כולם יוכלו למצוא בקלות ושבהם יהיו שוטרים יותר סלחניים. בינתיים, רובם מעבירים את הזמן באתרים ההיסטוריים הנפלאים ביום, ובלילה באיזור ה"ארבטסקייה", השופע בבתי קזינו ומועדונים.
יום שישי. מדברים על עוד שתי טיסות מלאות שהגיעו מהארץ ועל עוד כמה מאות שהגיעו בטיסות מעבר, אבל אף אחד לא באמת האמין שמספרם של הצהובים ביציעים בחצי הגמר מול פנאתינייקוס יעלה על 5,000. שלוש שעות לפני המשחק, האיזור שמחוץ לאולם עדיין שומם ומוכרי החולצות והצעיפים בבאסטות משתעממים. עוברי אורח פוסעים להם ברחוב בנחת, רובם המכריע כלל אינו יודע על מה ולמה כל ההמולה, שתחל כאן בעוד שעה.
האוהדים לא מאכזבים. הם פוקדים את האיזור בדיוק שעתיים לפני הרגע הגדול, רובם מצוייד בכרטיסים. האוהדים נטולי הכרטיסים לא התקשו להסתדר, בניגוד לטורנירי הפיינל פור הקודמים. החב"דניקים המקומיים מגיעים כדי להציע לחבר'ה תפילה אחרונה, ויש ביקוש גדול. שעה לפני הפתיחה נפתחים היציעים ומתחילה ההסתערות פנימה. שחקני הקבוצה, שעולים לחימום הראשוני, מכירים טוב מאוד את ההתייצבות ההמונים של אוהדיהם בפיינל פור, אבל גם הם לא ציפו לכמות כזאת במוסקבה היקרה. כשהשחקנים חוזרים לחדר ההלבשה, הם מלאי מוטיבציה וביטחון.
48 שעות חולפות להן. אחרי עוד כמה טיולים, מכונות מזל, פירושקים וטיפות סטילה בעיניים, זכר ללילות חסרי שינה בחברת בנות המקום, חוזרים האוהדים לצבוע בצהוב את המקום היחידי בערך שאותו יכלו לצבוע, האולימפיסקי. בתום יומיים נעימים נפתחות ארובות השמיים, שבישרו על בואם של עוד כ-2000 אוהדים. בין החבר'ה החדשים שהגיעו לגדוש את היציעים: דייויד בלאט ואריאל מקדונלד. האוהדים בצהוב מזהים את הרכז שהביא להם גביע לפני ארבע שנים, ופוצחים בשאגות "אריאל".
מוני פנאן יוצא מתוך השרוול שמחבר בין הפרקט לחדרי ההלבשה, שם התייבשו השחקנים שלו במשך שתי הארכות. הוא מזהה את אריאל, שלא ממש מוצא עניין במשחק של קבוצתו הקודמת, פנאתינייקוס, ומכניס אותו פנימה, כדי לאחל הצלחה לשחקנים. מכבי ת"א עולה למגרש. 7,000 אוהדים באטרף ביציעים, אל מול אלפיה באסקית בודדת. הניצחון של הצהובים כבר הוכרז באופן בלתי רשמי, עכשיו נותר רק לשחק 40 דקות.
שתי דקות לסיום, ושחקני מכבי כבר לובשים את חולצות האליפות. האוהדים בני המזל, שישבו בשני היציעים הקרובים לפרקט, מתכננים לפרוץ פנימה. הם כנראה רגילים לציפלונים מחברות האבטחה במגרשים בארץ, שנרמסים בערך בכל חגיגה אפשרית. הם לא יודעים שבעוד כמה דקות יפקדו את הפרקט 200 החיילים המפחידים ביותר בעולם, כאלה שאפשר היה פשוט לייבא מרוסיה בגרושים, במקום לבנות את גדר ההפרדה. אף אחד לא יצליח לעבור את הרי האדם האלה, אף אחד לא יצליח לחגוג את האליפות הזאת כמו שצריך.
"טוב, נשתדל להגיע לחגיגות בפארק", אומרים המתוסכלים שעומדים ביציעים וצועקים בכוח "יש". המאמינים שביניהם, 1500 כאלה, יילכו מאוחר יותר במשך חצי שעה לבית חב"ד, כדי לשמוע את פיני צועק: "יש אלוהים?" ומטה אליהם את המיקרופון כדי לשמוע "כן". משהו בסיגנון "קיץ על החוף" עם עודד מנשה. האחרים חוזרים לעוד לילה שגרתי במוסקבה, אולי עם קצת יותר וודקות, ומסכימים ביניהם: "חבל שאנחנו לא בפאריז".
הנוער בדרך לאמריקה
ראשוני העיתונאים הישראלים שנחתו במוסקבה, יומיים לפני הפיינל פור, הוכו בתדהמה. גם הם לא היו רגילים לראות עיר כל כך גדולה וכל כך חסרת עניין באירוע הכדורסל הגדול ביותר באירופה לשנת 2005, אותו היא אירחה. אני, שנחתתי בעיר יממה לאחר מכן, חשבתי שאולי הם לא הסתובבו מספיק או שמא לא הבינו את השלטים הגדולים המתנוססים כאן. סיפרו לי שברוסיה אוהבים ספורט יותר מכל מקום אחר בעולם, כך שזה לא ממש נשמע הגיוני.
אולם, מסתבר שהחיים יכולים להתקיים כסדרם גם כשיש פיינל פור. הפקקים בכניסה לעיר, אלה שקידמו את פניה של מכבי ת"א וגם את בואי, כלל לא היו קשורים לאירוע הכדורסל, שאף אחד בעיר לא ידע על קיומו. ביום חמישי היו אוהדי המועדון של הצבא האדום עסוקים במשחקה של קבוצת הכדורגל בחצי גמר גביע אופ"א. חלק ישבו בבית ובבתי הקפה כדי לצפות בנבחרת ההוקי קרח באליפות העולם והרוב הגדול עסק בהכנות ליום הניצחון השישים על גרמניה הנאצית. האנרגיות שהרוסים הוציאו על האירוע ההיסטורי הזכירו את מימדי ההשקעה בישראל בפיינל פור.
ואכן, אין מה להשוות בין שני הפיינל פורים האלה. זה שבתל אביב היה הרבה יותר מרשים, פרט להיעדרם של האוהדים הזרים. חוסר האיכפתיות של הרוסים התבטא באופן ניכר ברמת הארגון של האירוע. מילא ש-95 אחוז מתושבי מוסקבה לא יודעים מילה באנגלית, אבל גם מארגני הפיינל פור לא הצליחו לתת מענה לעיתונאים הזרים.
למרות האדישות של הרוסים, שמתעניינים רק בספורט מקומי אמיתי ולא מתרגשים מחבורת זרים שאמורה לעשות להם את העבודה, הצליחו המארגנים לגרד איכשהו כ-5,000 אוהדים באדום-כחול, שהיו התקווה האחרונה. הם ניסו, הם רצו, אבל זה לא עזר. לא בחצי הגמר וגם לא במשחק על המקום השלישי, שבו תלו במוסקבה הרבה תקוות.
הם התנחמו בטורניר הנוער, שהתקיים לו בשקט בקצה השני של אולם ה"אולימפיסקי" וזימן לגמר כמה מאות אוהדים אמיתיים. הם באו לראות את דור העתיד שלהם, קבוצת הנוער של צסק"א, שהביסה את ז'לגיריס קובנה. היה ממש תענוג לראות את הקהל הרוסי נהנה ממהלכיהם של הכוכבים הצעירים, הגארד ואסילי זאבורב והפורוורד יארוסלב קורולב (תשמעו עליהם עוד הרבה, באחריות). מאמן הקבוצה הכל כך מוצלחת הוא שחקן העבר האגדי של המועדון, סרגיי בזארביץ', שלא הסתיר את סיפוקו מהנערים.
ובצדק: הם נראו כמו קבוצת NBA מול הקבוצות היריבות. עם זאת, אפשר היה לזהות אצלו כאב מסויים. גם הוא, כמו שאר אנשי צסק"א, יודע טוב מאוד שעם כל הרצון שלו לתרום למועדון ועם כל הרצון של האוליגרכים להשקיע כספים, השחקנים האלה יגיעו בסופו של דבר ל-NBA, עוד לפני שיספיקו להטביע חותם בקבוצה הבוגרת. הסקאוטים מהליגה הטובה בעולם, שהסתובבו ביציע, אינם מבשרים טובות לכדורסל האירופי וגם לצסק"א, שתמשיך להתבסס על זרים ולא לעניין אף אחד. רק קבוצה אחת באירופה יכולה להרגיש בטוחה יחסית, לפחות בכל הנוגע לאהדת הקהל. קוראים לה מכבי תל אביב.
