שליח הבלוז - על ההופעה של ג'ון מאייל בישראל

ג'ון מאייל כבר בן 76. בגיל כזה, אתה בא להופעה שלו (אמש, חמישי, נמל קיסריה) רק כדי להצדיע למי ששייף את הבלוז רוק הבריטי בשנות ה-60, ועזר גם לך לגשר בין החוויה האמריקאית השחורה לקסם האוניברסלי שלה. נמל קיסריה לעומת זאת, קיבל אותו בנמנום. העיצוב של מתחם ההופעה לא רמז שבעוד קצת יותר משעה מאות אנשים די מבוגרים ודי בורגנים יעמדו, ירקעו ברגליים וחלקם אפילו ילכו הצידה לרקוד: בהתחלה זה היה רק כסאות נוחים מדי, דוכני אוכל משובחים מדי ומוזיקה שיכולה להתפרש כזקנה מדי. אבל אז ג'ון מאייל לקח את המפוחית וניגן את "Another Man" של ה-Bluesbreakers.

אם יש משהו שההופעה של מאייל ממחישה במלוא העוצמה, זה את כוחה המחשמל של המפוחית, כלי נגינה שיכול להעיר כל להקה ולהציל כל הרכב בלוז משבלוניות. גם בגיל 76, מאייל הוא נגן מפוחית עצום. נגן מפוחית טוב יכול לחדור לך לעצמות כמעט כמו גיטריסט וירטואוז, ומאייל עושה זאת כמעט בכל שיר בהופעה.

גם בהופעה, כמו בקריירה, הבלוז של מאייל נשאר מאוד מוקפד. מאוד מדויק, די נקי ונאמן לדרך מסוימת. הטיפול בשירים נפלא והביצוע ל-"Room to Move", שסוגר את ההופעה, נושק להגדרה "מהפנט". בין לבין, עולה רק שאלה אחת - מה היה קורה אם מאייל לא היה כל כך צמוד לבלוז הספציפי הזה וסוטה מעט לכיוונים שכמה מתלמידיו בשנות ה-60 פנו אליהם בסופו של דבר. האם גם אז הופעה שלו בישראל היתה מושכת קצת פחות מ-1,000 צופים?

רק ביציאה, אחרי שמאייל גירד ממך את שאריות משא האגו המעיק, נגלה לעיניך קסמו של פסטיבל הג'אז בו הוא נטל חלק בנמל קיסריה: האווירה משוחררת ונעימה, הרוח שבאה מן הים מרככת ומרגיעה, דוכני אוכל משובחים, האלכוהול מצוין וקיסריה. מה עוד אפשר לומר אחרי קיסריה. לרגע זה מרגיש כמו הפסטיבלים הקסומים האלה שאתה מגלה בהפתעה באיזו פינה באירופה, אבל בעצם זה כאן. אצלנו. וזה רק התחיל.