תיקים על פוליטיקאים באפילה

מאיפה יש לפואד מיליונים לפנטהאוז?
לכל הטורים של אלדד יניב

"מה עשיתם לו?" דפק בנימין (פואד) בן אליעזר על שולחן הקבינט בירושלים. פואד דפק ודפק ודפק עד שנדמה היה שהשולחן הכבד רעד. "אתם חבורה של ילדים. בשביל מה זה טוב בפוליטיקה בלשים? תלכו ותתמודדו כמו גברים, בלי לכלוכים. דחילק אהוד, מה קרה לך?".

אהוד ברק היה אז ראש הממשלה עוד רגע ועוד רגע כבר לא, כי הבחירות היו בעיצומן אבל הסקרים לא התרגשו. לפני יותר משנה וחצי הוא היה שחר של יום חדש, אבל כעת הוא לא מתרומם ותכף הוא מוסר לאריאל שרון את לשכת ראש הממשלה והנהג. "איך הוא יישב אצלו אחר כך בממשלה?" תקף פואד, "איך הוא ילחץ לו את היד? אתם מבינים שאתם בבחירות ושהוא מפסיד? הבעיה שלך היא שאתה אף פעם לא מקשיב", פנה אז פואד לברק. "כשמתחילים עם בוץ, זה נמרח לכולם על הפרצוף. זה למה בפוליטיקה שומרים את השיפודים בכיסים – ואם צריך תוקפים בפנים, לא מאחור". זה היה כש"ההוא", ברק, יצא מדלת חדרו, שהיא גם חדר הכניסה לקבינט – ונפתחה הישיבה החשובה על האינתיפאדה השנייה שרק החלה.

פוליטיקאים בכירים אוהבים חוקרים פרטיים, אבל רק כאלה שחוקרים על פוליטיקאים יריבים. פוליטיקאים בכירים מכורים לחומר שחור, אבל רק על אחרים. על עצמם זו רכילות וזה צהוב ו"זה לא ראוי להתייחסות". על אחרים זה נוצץ זהב וזה נחוץ, בעיקר כשהם בצרות, במיוחד כשהיריבים מטפסים בסקרים.

מטה ההסברה של מפלגת העבודה ירה בסוף אותו שבוע טיל, היישר למסך של "אולפן שישי" בערוץ 2. על השולחן היו מונחים כמה מסמכים רפואיים, ומצדדיו היו ישובים כל הנוכחים. שרון, שאכל בימי חייו עדר או שניים או שלושה או בעצם חווה של מפריסי פרסה ומעלי גירה, לקה במחלת הציידים. ממש כמו אסא מלך יהודה או הנרי השמיני. החולים במחלת הפודגרה הזו, "השגדון", נזקקים לתרופות עם הרבה תופעות לוואי ובעיקר סובלים מכאבים עזים מחשש להתקפי לב, ומאובדן של יכולת התנועה.

יש פה חומר פצצה, חשבנו, ואפשר להפוך את הקערה. נסביר לעם ששרון חולה אז מה הטעם שינצח בבחירות? כי איך, לעזאזל, הוא יוכל לתפקד שעה אחת כראש ממשלה? השעה הייתה לפנות בוקר שישי, בעוד יום שהסתיים ובו ברק לא טיפס בסקרים – ואילו שרון הסתחרר לשחקים.

מי ישדר את זה? שאל ברק. אולי אודי סגל? שאל יוני קורן, יועץ חיצוני שחלם להיות רל"ש של ברק, סופסוף, אבל זה כבר כנראה לא ייצא אחרי הבחירות. אודי הוא עיתונאי רציני. אודי היא עיתונאי שבודק. אודי הוא לא איזה משאית שמעמיסה את הזבל שאנחנו שופכים. אני בחוץ, סיכם משה גאון, מנהל ההסברה. אותי אל תיקחו בחשבון בתדרוכים של אחרי. אתם סתם שורפים שעות בחפירות. רוקחים לכם מזימות. אני הולך לסגור את תשדירי הטלוויזיה של יום ראשון. אז בבוקר, כשזרחה השמש, ברק הדליק סיגר מעשן. לעמנואל רוזן תהיה הערב באולפן שישי "כותרת".

באיזה קווי אתה נמצא? לכד אותי בנימין נתניהו בשיחה מחסוי באמצע יום עבודה, בדלת הכניסה לישיבה עם חבורה גדולה. זה דחוף ובהול, שמעתי את קולו של ביבי לחוץ, כשעברתי לטלפון עם אפרכסת. אתה יכול לקפוץ במידי? אני אצל אבא שלי. זה רגיש, בוא נתבודד, אמר לי נתניהו והשאיר בסלון ברחוב הפורצים 4 בירושלים את אביו בן ציון לנהל שיחה ערה על פרשת השבוע עם בנו יאיר.

"תגיד", שאל אותי נתניהו מבוהל בחדר העבודה שבו אביו ערך את האנציקלופדיה העברית. מאחוריו הוצב פסל ברונזה של האח נתניהו, שנהרג במבצע יהונתן. "ראית פעם את אהוד שלנו מקליט או עוקב?" זה היה לפני מבצע עופרת יצוקה. הימים היו ימי מערכת הבחירות ונתניהו יהיה עוד רגע ראש ממשלה שיביס את ברק ובעיקר את ציפי לבני, על הקשקש. המאבטחים שלי זיהו היום מעקב, המשיך ביבי, גם הנהג אתמול, וזה מטריד. אנחנו באמצע מערכת בחירות. יכול להיות שאהוד חוצה את כל הקווים? תמיד היו ביננו כללים בקמפיין. אהוד לא מתנזר מעולם הבילוש, השבתי, אבל שאלת את עצמך, אולי זו ציפי?

ברק היה קליינט טוב של חוקרים פרטיים במשך שנים. כשהיה צריך לסבך את אמנון ליפקין שחק ואת דן מרידור ואיציק מרדכי ורוני מילוא, ולארגן גם להם פרשת עמותות משלהם ולמצוא ראיות. גם אהוד אולמרט נעזר בהם בפריימריז מול שרון, כשרצה לחשוף כספים שהגיעו מעבר לים. לא שלו, של שרון. אבל ציפי? יעברו עוד שנים עד שיחשוף העיתונאי עמית סגל, שקדימה, כן בראשות ציפי לבני, העסיקה חוקרים פרטיים באמצע מערכת בחירות נגד יריבים פוליטיים. בין היתר את רפי חאמי, הבלש מ"חרש שירותי חקירות, מידע וייעוץ". גם לבני, כמו פוליטיקאים ישנים, לא ידעה ולא שמעה ולא ראתה – כשקדימה בראשותה ניסתה ללכוד את ביבי ואת שרה במעקב.

מה אני אעשה עם המכתב הזה, שלף בן אליעזר נייר מקופל מהכיס במקטורנו והגיש לי אותו ביד. "מה זה?" שאלתי, והוא ענה: ענא עארף? זה אתם הזמנתם בשבילי? על הנייר, במלוא הדרו, הופיע הלוגו: "ויצמן יער, חקירות ומעקבים בסגנון אחר". הנדון: ויצמן יער דורש את שכר טרחתו.

את "ויצמן יער" הכיר פואד מצוין. גם הם הכירו טוב טוב את הקליינט. לפני כמה שנים בן אליעזר הובס בפריימריז לעבודה על ידי אברהם (אברום) בורג, והיה צריך למצוא את כל הלכלוכים ואת כל הזייפנים כדי להוציא צו מניעה ולא לתת לבורג לשבת על כיסא היו"ר אפילו דקה. אז נקראו "ויצמן יער" לחזית יחד עם מאיר פלבסקי, רב חוקר בזכות עצמו. הם תפסו את הפוקדים הגדולים עם המכנסיים מופשלים. תוך 24 שעות פרקו החוקרים הפרטיים ארגז של קלטות מפלילות, וארגנו מצהירים ותצהירים בלי סוף.

אז מה זה? הם לא שילמו להם מאז? היתמם בן אליעזר. פתאום אין אני, אני אני – אלא "הם". אלה הרגעים שבהם פוליטיקאים מתחפשים לשלושת הקופים. כשלא מחלקים קרדיטים או משואות להדליק ביום העצמאות, כשצצות בעיות, הפוליטיקאים אף פעם לא שמעו ולא ידעו. בשביל מה יש להם יועצים או עוזרים או חצרנים?

"דחילק, תורידו אותם ממני. שבו איתם ותראו איך אתם סוגרים", התחנן בן אליעזר. אז פגשתי את נציגי ויצמן יער עם רואה החשבון של פואד, רפי ליטמן, שהוא גם חבר. לאחר שיחה ארוכה הם הבינו את המצוקה הכספית וחתכו את הדרישה בהוגנות ובמחצית. ליטמן הבטיח לשלם בהקדם, רק שבן אליעזר לא הבטיח לקיים.

זה מה שליטמן סיכם? פלבל בן אליעזר. אם הם עשו עבודה, מגיע להם שכר טרחה, עניתי ופואד שאל: "ומאיפה אתה חושב שיש לי לשלם? הפריימריז האלה השאירו אותי בלי גרוש. גם ככה הבית בראשון עם משכנתא. מאיפה אני אביא כסף? אני לא כמו ברק שעושה עסקים והרצאות. מאיפה אני אביא? שאברום יביא. עליו הם גילו. הוא כבר בחוץ, סופר מיליונים".

רק שאקדח שאתה לא מנטרל במערכה הראשונה, יורה במערכה האחרונה, וחוב לא משולם – לא נעלם. בטח כשאתה חייב כסף לחוקרים פרטיים שיודעים טריק או שניים ומבינים את החיים.

קצת אחרי הכותרות עברה המהדורה המרכזית של ערוץ 2 למצלמה שמשדרת מהאולפן בתל אביב. אומר זאת כך יונית, פתח העיתונאי אמנון אברמוביץ' מהחלון שבמסך – והנה הגיעו הצרות, בצרורות.

על המסך הקטן תיאר אברמוביץ' בהרחבה את פעולת הבילוש ואיסוף החומר שהזמין בן אליעזר, ושממנה לא יצא דבר מועיל. פואד היה אז יו"ר מפלגת העבודה ושר ביטחון בממשלה, באמצע האינתיפאדה השנייה שהשתוללה. אלא שהיעד לא היה בורג אלא יעד חדש: אלוף במילואים עמרם מצנע, שרצה לרשת את פואד בכיסא יו"ר העבודה. אברמוביץ', כפי שהוא אוהב בדרך כלל לתסרט, הציג על המסך "ראיות": את מכתבי דרישת התשלום והחשבוניות, ואת סיכום החקירה בסיומה יצא "היעד" צח כיונה.

הנה, יונית, אנחנו מספרים סיפור קצת אחרי שמונה בערב. וקצת אחרי שמונה בבוקר, כשייפתחו הבנקים, יוכלו ב"ויצמן יער" למחוק את החוב מהספרים: פואד ישלם על החקירה הקטנה, לפני שתיפתח נגדו חקירה גדולה פי כמה.

עד מהרה התנפלו אתרי האינטרנט על הידיעה המרעישה, ובן אליעזר מיהר להוציא תגובה שקרית, לעוד ידיעה "שלא ראויה להתייחסות": עורך הדין אלדד יניב, ממזמיני העבודה במשרד החקירות, אמר לי שיטפל בדרישת התשלום.

שמעת מה הוא אמר? סימסה לי ליאור כשהייתי בדרכי במונית, והיא אחרי המקלחות וארוחת הערב והסיפורים לפני השינה. אז כבר הייתה לנו שלישייה. מה זה פה? התחלת לעבוד במאפייה? היא שאלה. חוקרים פרטיים על פוליטיקאים? פעם הייתה פה דמוקרטיה ואתה עוזר להם להפוך את המדינה לאוליגרכיה. בדיוק בזמן שהילדים שלך רוצים לראות אותך בבית. אתה זוכר מתי הקראת להם את דוקטור סוס? או טיגנת להם בפעם האחרונה מקושקשת?

וכמו שהבטיח אברמוביץ' ליונית לוי, "המשך יבוא": בשמונה בערב הידיעה המרעישה שודרה, ובשמונה בבוקר רץ רו"ח ליטמן עם הצ'ק של השר, וכיבה את המדורה.

זה אולי סמלי ויש בזה גם מוסר השכל, כששנה וחצי אחרי, ירד בן אליעזר לירוחם. מצנע היה אז ראש המועצה הקרואה, ובן אליעזר, שר התשתיות, ביקש לבקר ולבקש סליחה. אז הנה הגיעה ההזדמנות: בירוחם נבנה מכון לטיהור שופכין, ומצנע חשב שזו הזדמנות טובה לנקמה מתוקה. הרי מי מתאים יותר מבן אליעזר להניח אבן פינה. אולי בהזדמנות החגיגית שיחנוך פואד את המכון לטיהור שופכין, הוא גם ילמד שיעור חשוב: בשביל מה זה טוב בפוליטיקה בלשים, בעיקר כשלא לכל הפוליטיקאים יש ארונות לפתוח או שלדים שאפשר לאוורר.


טקסט זה מבוסס על הפרק ה-11 מתוך הספר האינטרנטי "פניית פרסה" של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב