התיאוריה לפיה חמאס הוא מעין שפעת עונתית שתוקפת אותנו אחת לזמן מה, אך ניתן לחיות איתה, קרסה ביחד עם עשרות המנהרות שנחשפו ופוצצו על ידי לוחמי צה"ל. גודל האיום שהתגלה והמחיר שאנו משלמים בימים אלה, מבהירים שאסור להפסיק את המבצע הצבאי מבלי שיניב תוצר מדיני משמעותי כזה שיהיה תכליתי הרבה יותר מאשר עוד הפוגה עד לסבב הבא. הכלל שקבע הפילוסוף הצבאי קרל פון-קלאוזביץ במאה ה-19, לפיו המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, רק התחזק מאז, ובימינו הוא תקף גם במהופך: בטווח הארוך, עוצמת המהלך הצבאי מאבדת מחשיבותה אם לא נגזרת ממנה סיומת מדינית תואמת.
חמאס בממדיו החדשים הפך לאיום אסטרטגי שיש לנטרלו לצמיתות, או לכל הפחות לזמן רב. אולם חמאס הוא גם רעיון, הלך רוח, גידול פרא דתי ויצורים כאלה לא ניתן לחסל אך ורק בפצצות חכמות מהאוויר או בהרעשה ארטילרית. כדי להכריע את חמאס צריך להחליף דיסקט: להפסיק לדבר על "הכלה", או לחלופין על "למוטט" אותו, ולהתחיל לדבר על למסמס את שלטון חמאס.
זאת ניתן להשיג רק באמצעות מהלך מדיני בגיבוי ובמעורבות בינלאומית, שיכלול את אבו מאזן ותכליתו להחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה ולשקם את הרצועה. מעבר ללחץ הישיר על חמאס, מהלך משולב שכזה חייב לכלול גם לחץ על קטאר, שסכומי העתק שהיא מזרימה לעזה הפכו לצינור החמצן של חמאס. הקטארים צריכים לקבל בו תפקיד מרכזי, בתמורה לכך שינתבו את הדולרים שלהם לטובת שיקום הרצועה.
מבצע "צוק איתן": כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
מהלך כזה גם עשוי לאפשר לחמאס לרדת מעץ השלטון. ארגונים מסוגו אינם בנויים לשלוט, אלא להטיף, ואם מנהיגיו ותושבי עזה לא הבינו זאת עד עתה - היום הם כבר מבינים זאת היטב. הם מביטים אל מעבר לגבול המצרי ורואים לאן הוביל השלטון את פטרוניהם, האחים המוסלמים; הם מביטים אל מחוץ לחלון ביתם ורואים את גלי ההריסות של שג'אעיה וזייתון. הם יודעים שהאיום הגדול ביותר על האוטופיה האיסלאמית הוא ניסיון ליישמה במציאות.
שהאבדן לא יירד לטמיון
חמאס מבודד כיום כפי שלא היה מעולם. מצרים נאבקת בו ורבות ממדינות ערב מתנערות ממנו. הוא שורד וממשיך להיאבק בעיקר בשל הנחת העבודה של ראשיו שישראל חוששת מהגורם שיירש אותו, ולכן לא תעז להביאו לשבירה מוחלטת. אולם ההנחה האפוקליפטית לפיה מיליציות בסגנון דאעש ואל-קאעדה ישתלטו על הרצועה תלויה בהדרתו של פתח מהמשוואה. לכן, כל עוד ממשלת ישראל תמשיך לראות באבו מאזן אויב, היא משחקת לידי חמאס.
בניגוד לרושם בציבור הישראלי, מתחת לפני השטח הפתח קיים ברצועה והתמיכה בו רחבה. אף שאנשיו פורקו מנשקם, הם משמרים תשתית ארגונית ופוליטית ומוכנים ליום פקודה. נוסף על כך, ככל שהתמיכה בחמאס צונחת בשל החורבן שהמיט על תושבי עזה, יכול הפתח לחזור ולהוות אלטרנטיבה. הגרעין הקשה של תומכי חמאס אינו מהווה רוב בקרב הפלסטינים, והמעגלים הרחבים יותר, שהעלו את הארגון לשלטון ב-2007 על רקע האכזבה מהפתח, מתחילים להתפכח.
אם ממשלת ישראל תשחק נכון בקלפים שעומדים לרשותה, היא יכולה למסמס את שלטון חמאס. הנהגת הארגון תוכל להציג את ההסדר שיחזיר את הרשות לעזה כמימוש של הסכם הפיוס שהוביל לממשלת האחדות הפלסטינית, ובאותו אופן יוכל אבו מאזן לטעון שאינו חוזר לרצועה על כידוניו של צה"ל.
כל סיום אחר של המבצע יוביל לאחת משתי חלופות רעות: כיבוש מתמשך של הרצועה או קאמבק של חמאס וסבב אלימות נוסף בעתיד הנראה לעין. אסור בשום אופן שהמהלך הצבאי, שגבה מחיר כה יקר, ירד לטמיון. אך עם מעט יצירתיות מחשבתית ותעוזה מדינית, ניתן להפוך את המשבר הנוכחי להזדמנות יקרה מפז.
הכותב הוא יו"ר סיעת העבודה בכנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד