מתחילים ללמוד: לא להצליח, אלא להשכיל

אחרי שלוש שנים של חינוך והוראה בבית ספר קטן לנוער נושר בירושלים, עברתי בשנה שעברה ללמד בתיכון הממלכתי היחיד בעיר מגוריי, בית שמש. זהו תיכון גדול, שמונה כיתות בשכבה, 30 פלוס תלמידים בכיתה. בקיצור, כל מה שתמיד הרגיז אותי במערכת החינוך. התחלתי את השנה בחששות רבים. במובנים מסוימים, ציפיתי לגרוע מכל - בעיות משמעת, חוסר יכולת ללמד, עיסוק בטפל במקום בעיקר. אכן, בחלק מהדברים צדקתי, לצערי: עומס עצום על המורים, מפגש עם 120 תלמידים בשבוע וקושי לא מבוטל לזכור את השמות של כולם, שלא לומר להעניק לכל תלמידה ותלמיד יחס אישי ראוי ומכבד. ובכל זאת, כשאני מביט לאחור על השנה הזו ומתכונן לשנתי הבאה כמורה, שנפתחת היום (שלישי), אני יכול לומר בשמחה רבה, שזה לא מה שציפיתי.

כמה קל לרדת על צוות המורים; לספר כמה הם לא מקצועיים, כמה טעויות הם עושים יום-יום. אבל גם כשאני אוסף את כל הטעויות שזיהיתי במהלך השנה - של אחרים כמו גם שלי - התחושה שיצאתי איתה מהשנה הזו, לגבי הצוות, היא הפוכה לחלוטין: פגשתי השנה מורות ומורים שונים ומגוונים - דתיים וחילוניים, מזרחים ואשכנזים, שמאלנים וימנים; שונים אלו מאלו כרחוק מזרח ממערב - ובכל זאת, מאוחדים סביב האהבה לתלמידים, היכולת הלא-נגמרת לתת, האמונה האדירה ביכולתם של תלמידים ללמוד, להצליח, להיות בני אדם שלמים ומאושרים.

למרבה הצער, האהבה הזו לתלמידים היא גם אחת הרעות החולות של המערכת. כי מערכת החינוך ושליחיה, מנהלי בתי-הספר - לרוב לא מרוע אלא מחוסר תקציבים ומיעוט אפשרויות - מנצלים את אהבתן של המורות לתלמידיהן כדי לסחוט מהן עוד: עוד ביקורי בית, עוד ערבי כיתה, עוד שעות של הכנה ובדיקה של שיעורי בית ומבחנים, עוד יום היערכות, עוד... פלא שיותר ממחצית המורים החדשים עוזבים את המערכת בתוך חמש שנים מיום כניסתם אליה? כך על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

גיליתי גברים ונשים שתענוג לשוחח איתם, להתייעץ איתם, ללמוד מהם; וגיליתי עד כמה חסר למורות ומורים הזמן - ובעיקר הפנאי - לעשות זאת. למרות היותנו מוקפים כל הזמן באנשים, בסופו של יום ניצבת כל מורה בודדת מול תלמידיה. המורה מפסידה מזה, אך עוד יותר מכך מפסידים מזה התלמידים, ומפסידה המערכת כולה. מרוב רצון למצות את כל מה שיש למורות ולמורים להעניק לתלמידים, המערכת אינה מנצלת את היכולות והידע הנרחבים של אותם מורות ומורים עצמם, כדי להעשיר את המערכת ולקדם אותה.

כאמור, במהלך השנה פגשתי 120 תלמידים כל שבוע, משש כיתות תיכון שונות. רובם המכריע רצה מאוד להצליח. ספורים מתוכם רצו באמת ללמוד, להשכיל. הם לא הבינו למה אני דורש מהם לחשוב בעצמם על התשובה, למה אני לא מכתיב להם, למה אני לא עסוק כל הזמן בהכנתם לבחינה. אבל לאט-לאט הם התרגלו, וחלקם אף החל לשמוח על הדיונים הפתוחים, על האפשרות לומר את שעל לבם. חלקם, אך לא כולם. לאלו האחרונים, לצערי, לא השכלתי לעזור כראוי, ועליי להשתפר בכך רבות בשנה הבאה.

אבל גיליתי שככלל, כאשר מגדילים את מרחב החשיבה והתמרון של התלמידים (כל עוד נותנים להם כלים מתאימים כדי לנצל את החופש הזה), האווירה בכיתה משתפרת, הלמידה נעשית משמעותית יותר, והתלמידים נעשים שותפים לתהליך, ולא צרכנים סבילים שלו.

התלמידים, כך גיליתי, לא באמת השתנו. הם ילדים. סליחה - נערים ונערות בשיא גיל ההתבגרות. הצרכים שלהם הם אותם הצרכים, הקשיים אותם קשיים. אבל העולם שסביבם השתנה, ואנחנו - המורים שלהם - עדיין נאבקים בשינוי הזה. התלמידים לא רוצים לחשוב בשביל עצמם, לא משום שהם אחרים מהילדים של הדור הקודם, אלא משום שהרגילו אותם שאין בכך צורך. הם לא שואלים שאלות, כי הרגלנו אותם שבבית הספר זה עובד הפוך - אנחנו שואלים, והם צריכים לספק את התשובה אליה אנחנו מתכוונים. שוב ושוב אנחנו מגלים שכאשר תהליך הלמידה נובע באופן אותנטי מהתלמיד, כאשר תלמידה מחפשת בעצמה תשובות לשאלות שמתעוררות אצלה בעקבות גירוי כלשהו, הרי שהלמידה נעשית משמעותית פי כמה וכמה. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים עם אותן שיטות ישנות של הוראה חיצונית לתלמידים.

כמה קל לנו להאשים את הילדים, את "הדור הפוחת והולך", את הטכנולוגיה שמחליפה את החשיבה העצמאית, במקום להסתכל לתלמידים ולעצמנו בעיניים, ולהבין שאנחנו צריכים לשנות משהו מאד בסיסי בדרך העבודה שלנו, אם ברצוננו לענות על הצרכים של התלמידים כפרטים, כמו גם על אלו של החברה העתידית ככלל.

נכנסתי, כאמור, כמורה מקצועי לכיתות התיכון. זה אומר, קודם כל, שמבחינת התלמידים נכנסתי לכיתה קודם כל, אם לא אך ורק, כדי להכין אותם לבחינת הבגרות. השאלה הנפוצה ביותר בשיעור היא - "זה יהיה בבחינה?", ואני כמעט ונאלץ לשקר ולומר שכן, אם אני רוצה שיקשיבו. ובאמת - איך אפשר לבקש מהם להקשיב, לחשוב בשביל עצמם, לחפש תשובות, כשהם יודעים שבסוף השנה יש בחינה עם שאלות סגורות, שיש עליהן תשובה אחת נכונה - זו שהתכוונו אליה מחברי הבחינה?

אנחנו עדיין מבקשים מהם להביא לידי ביטוי ידע שהם זוכרים, כאשר אין כיום שום צורך לזכור ידע. אנחנו מבקשים מהם להשיב על שאלות סגורות, שיש להן תשובה אחת מתבקשת, כאשר הכישורים המרכזיים להם הם יזדקקו בחייהם כבוגרים הם התמודדות עם בעיות פתוחות, שאין להן פתרון נראה לעין; סינון, הערכה ועיבוד של כמויות אדירות של מידע נגיש, זמין ומציף כדי לבחור את הפתרון המיטבי לאותן בעיות.

בוודאי שהם עושים העתק-הדבק מהאינטרנט. למה שלא יעשו זאת? הבעיה איננה בבחירה שלהם, אלא בשאלות שאנחנו שואלים אותם. והפתרון איננו יכול להיות כזה, שמקשה על העתקה; הוא חייב להיות כזה, שהופך את ההעתקה ללא רלוונטית. הדרישות שלנו מהתלמידים חייבות להיות כאלו שיחדדו את כישורי החשיבה העצמאית שלהם, את יכולת הסקת המסקנות, את היכולת לשאול שאלות ולמצוא להן תשובות.

דוגמה קטנה: לכאורה, התלמידים שלנו אלופים במחשבים. הם נולדו עם עכבר אלחוטי ביד. ובכל זאת, רובם אינם יודעים לחפש מידע באינטרנט. למה? כי הם לא יודעים לשאול שאלות. ברגע שכל הידע נעשה נגיש, הדרך שבה מוצאים אותו הפכה, לכאורה, ללא רלוונטית.

הבעיה היא, שמבחינת הרבה מאד תלמידים, וגם לא מעט מורים, המשמעות היא שאין צורך לדעת. אם יש כל-כך הרבה מידע, אם בכל דקה נוספים עוד ועוד עמודי מידע לרשת, למה חשוב לדעת דווקא את הגורמים למרד הגדול, או את הסיפורים הקצרים של עגנון? הקושי הגדול ביותר, אולי, מולו ניצבת כיום המורה בכיתה, הוא כיצד לעשות שימוש בידע המסוים, המופיע בספרי הלימוד, ככלי להוראת מיומנויות וכישורי חשיבה שישרתו את התלמידים בעתיד למול כל גוף ידע, שאלה או בעיה, בהם ייתקלו.

למרות כל זה, גיליתי שגם במגבלות הקיימות של הוראת ידע, של מבחנים סגורים ושל כיתות גדולות והטרוגניות מאד, המקום הזה של עמידה מול תלמידים עדיין מאפשר הרבה מאד עבודה חינוכית מעמיקה. גיליתי תלמידים שצמאים להכוונה ערכית, למי שיציב להם שאלות ואתגרים, למי שישמש להם מראה. מצאתי, שהחומר עצמו מזמן רגעים רבים של שיחה משמעותית, של חשיבה, של צמיחה אישית לתלמידים.

שנה פשוטה זו לא הייתה. העומס היה גדול, אירוע רדף אירוע, התלמידים הציבו בפניי אתגר אחר אתגר וסיפקו גם לא מעט רגעי תסכול. אבל גיליתי שותפים נפלאים רבים למלאכה הזו, שנקראת הוראה. גם בקרב המורים וגם בקרב התלמידים. שותפים שמוכנים לשאול את השאלות הקשות, לנסות דברים חדשים, ללמוד ולהתפתח. ובעיקר, גיליתי - שוב - שאני אוהב את העבודה שלי. שאני נהנה ללמד, שאני שמח מכל שאלה קשה שמפנה אליי תלמיד, שאינני חושש לומר שאני לא יודע, ובעיקר, שעבודתו של מחנך מזמנת לו מפגשים אנושיים מרתקים לאינספור, ואת ההזדמנות המופלאה להשפיע על עולמם וזהותם של אנשים צעירים.

רועי פרלשטיין-דביר הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה בבית-הספר התיכון "ברנקו וייס" בבית-שמש, ממקימי תנועת המורים

לכל הטורים של רועי פרלשטיין-דביר