תושבי היישובים בעוטף עזה עדיין ממאנים לחזור לבתיהם, למרות נסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה וסיומו המסתמן של מבצע "צוק איתן". מי שציפה לראות שיירות של תושבים השבים לאזור התבדה, ורק חלק קטן כבר מעזים לשוב לבתים. מעטים קופצים להציץ אם הבית עדיין עומד על תלו.
"מערכת כיפת ברזל היא ההצלחה של המדינה, אבל היא עונש עבורנו, כי בלעדיה כבר מזמן היינו במקום אחר, והמצב הביטחוני היה יותר טוב", מספר יוסי ברונשטיין, תושב קיבוץ עין השלושה. "כמובן שאני לא רוצה לראות אזרחים נפגעים. אבל בלי 'הכיפה', הצבא היה מגיב בצורה יותר קשה".
"עם הרקטות למדנו לחיות, אבל המנהרות זה סיפור אחר"
קיבוץ עין השלושה שבמועצה האזורית אשכול הפך לעיר רפאים, וכמעט ואין תושבים שנותרו בבתים. יוסי ודליה ברונשטיין, תושבי הקיבוץ כבר 16 שנים, מתכוננים בצער רב לעזיבת הקיבוץ.
לדבריהם, הם עוזבים "למקום שאין בו מנהרות". הם כמובן עושים זאת בעצב. "אין ברירה", הם אומרים. שלושה ילדים יש לזוג, ואף אחד מהם לא נותר בקיבוץ בשל החשש מהמנהרות. "הילדים פוחדים. עצוב להגיד את זה, אבל עם הרקטות כבר למדנו לחיות. המנהרות זה סיפור אחר. זה פשוט בלתי נתפס והכי מפחיד שיכול להיות", מספרת דליה.
לפני חודש עזבה דליה את הקיבוץ. "הרגשתי פליטה", היא אומרת. לפני מספר ימים היא חזרה לעזור לבעלה לארגן אירועי בשר לחיילים באזור. הילדים נשארו רחוק. למעשה, אחת הסיבות שגרמו לה לחזור, הייתה חיפוש נוסף אחר בית במקום אחר, ולארוז עוד מזוודות. "אין לי יותר תחושת ביטחון פה. קשה לחיות במצב הזה כאן. אמנם חזרתי, אבל רק על מנת לעזוב. אין ברירה".
יוסי, בעלה, טוען שתושבי עוטף עזה לא מעניינים אף אחד. "אני מרגיש שמזלזלים בנו. המדינה מסתיימת בשדרות. בהתייחסות לאזרחים, אין פה הרגשת ביטחון. טיפטופי הקסאם הם שגרה. יש לי אישה וילדים. המנהרות זה רק הקש האחרון".
