דעה: תסתכלו על אנסטסיה ותראו אותנו

מעיון סלקטיבי בעיתונים ובאתרי האינטרנט בימים האחרונים התקבל הרושם שראש הממשלה, שריו וכמה מחברי הכנסת גנבו לאזרחיה את המדינה והפכו אותה מתוך גחמה פרטית למקום פשיסטי וחשוך. היועץ האסטרטגי טל זילברשטיין פירסם היום מודעה גינוי נגד בנימין נתניהו, ציפי לבני ו-34 נבחרי ציבור "פופוליסטיים שטחיים וחסרי בינה" שהצביעו בעד שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי; נרי לבנה ביכתה בהארץ את מופע האימים של אנסטסיה מיכאלי, שנופפה לעבר זועבי ב"תעודת זהות אירנית" שעליה מתנוססת תמונתה של הראשונה; חגי אלעד, יו"ר האגודה לזכויות האזרח, כתב בוואלה! על "ההידרדרות חסרת התקדים המתחוללת בכנסת הנוכחית בכל הקשור לשמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים". כל השלושה צודקים: התהליך המתרחש בכנסת אכן מטריד מאוד. בד בבד, כל השלושה מפנים את טענותיהם לכתובת הלא נכונה. האחראים לנסיגת הדמוקרטיה הישראלית אינם חברי הכנסת והשרים, אלא האנשים שבחרו אותם.

כמעט שנה וחצי לאחר הבחירות שהכריעו כי הכנסת תהיה כמעט כולה ימנית (כן, זה כולל את התרמית המכונה "קדימה", מפלגת השמאל שכולה יוצאי ליכוד, גנרלים והליידי העונה לשם יוליה "חנין זובי" שמאלוב-ברקוביץ') הגיע הזמן שהאסימון ייפול. מרוטי עצבים ומיואשים, לאחר עשור של פיגועים, מלחמות ושנאה, שלחו הישראלים את נבחרי הציבור לסגור חשבון עם ערביי ישראל, עם החמאס ועם הטורקים. הישראלי הממוצע סובל ממצוקה כלכלית ושולח את ילדיו למוסדות חינוך מפוקפקים, אבל כשהוא עומד מאחורי הפרגוד הכל נשכח ובמוחו עולים אוטובוסים מתפוצצים, קסאמים מתעופפים והסיסמה "אין נאמנות – אין אזרחות". הוא לא עוסק בניתוחים גיאו-פוליטיים, לא ממש אכפת לו מי אשם בכישלון שיחות קמפ דייויד ועל דמוקרטיה הוא שמע במעורפל לאחרונה בשיעור אזרחות. לכן, כשזועבי מושפלת בכנסת הוא מוחא כפיים; כשנשללות כמה זכויות זניחות שלה, הוא תוהה מדוע אין היא נשפטת על בגידה; כשעובר בקריאה טרומית חוק שמאפשר לקנוס מי שקורא לחרם על ישראל, הוא שואל בטוקבק מה רע במאסר עולם.

אין ברומטר רגיש יותר להלך הרוח הציבורי מאשר התקשורת, שמתיישרת בצייתנות בהתאם לרצון הצרכנים. ישראל היום מתהדר בנטיותיו הימניות, מעריב עוסק בהנאה בציד שמאלנים וגם עמודי החדשות של ידיעות שומרים על טון פטריוטי. כל שיר מתלהם של עמיר בניון וכל וידאו מה-זה-קורע-מצחוק של אתר קיקיוני זוכים בעיתונות לשבחים, כל האקר שמחבל באתרים טורקיים עולה לדרגת קדוש. אפשר לבקר את הפופוליזם והשטחיות, אבל בעידן שבו העיתונות המודפסת נלחמת על חייה זו תהיה התאבדות לעצבן את הקוראים. רובם, אגב, עדיין משוכנעים שהתקשורת שמאלנית, בדיוק כשם שהם מאמינים שהכנסת מתונה מדי.

באווירה הציבורית הזאת, אי אפשר לצפות מחברי הכנסת שיתעלו ויגלו סובלנות. הדור של רובי ריבלין, בני בגין ודן מרידור, ליכודניקים שורשיים שמבינים כי אין סתירה בין ימין לדמוקרטיה, הולך ונעלם, ותחתיהם קמה חבורה שמבינה שאין סתירה בין קללות בערבית לבין קולות של חברי המרכז. אחרי שכולם שכחו את מלחמתה במע"מ על פירות וירקות, הדרך היחידה של מירי רגב להגיע לתודעה הציבורית היא להתנפל על זועבי מעל דוכן הכנסת. ספק אם מישהו היה זוכר את שמו של יו"ר ועדת הכנסת, יריב לוין, אם לא היה יוזם חדשות לבקרים חוקים שמצרים את צעדי הח"כים הערבים. גם לאיש שבראש הפירמידה, בנימין נתניהו, פעם ח"כ פרובוקטור בעצמו, אין אינטרס אמיתי לבלום את הגל האנטי-דמוקרטי, בהיעדר הישגים מדיניים-ביטחוניים אחרים שאותם הוא יכול להציג בפני בוחריו. אחרי שנים שבהן התרגל השמאל הישראלי שגם אם לא זכה בשלטון, תפנים הנהגת המדינה ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", עליו להפנים שהימין החדש כבר לא מצליח להגיע לתובנות הנאורות הללו.

הנקודה המדכדכת היא שקשה להצביע על תקווה לשינוי בעתיד הנראה לעין. הנוער המקומי, שמכיר אך ורק מציאות של אינתיפאדה ומלחמות, עוד קיצוני יותר מדור ההורים. השמאל, מפולג ומידלדל, לא מצליח להוציא לרחובות יותר מכמה אלפים בודדים. התחושה שישראל נהפכת אט אט למקום שונא זרים, חשדני ומבודד היא מנת חלקו של מיעוט מבוטל, שנתפס בציבור כתמהוני. כך שבפעם הבאה שחברת כנסת תקלל, תניף תעודת זהות אירנית או תגיש הצעת חוק גזענית, כדאי לדמיין את מחיאות הכפיים הסוערות להן היא זוכה ממיליוני ישראלים. זו לא אנסטסיה, זה אנחנו.