כוכב המחסור

בקיץ 1992 הוכה עולם הכדורגל בתדהמה, לא פחות. שנתיים אחרי שיובנטוס שמה על השולחן סכום כסף השווה לשמונה מיליון ליש"ט והנחיתה בדלה אלפי את רוברטו באג'יו מפיורנטינה, שברה מילאן את השיא כששילמה על ז'אן פייר פאפן 10 מיליון ליש"ט. אבל זה היה רחוק מלהיות הסוף של אותה פגרה.

יובנטוס, שלא זכתה באליפות מאז 1986, לא התכוונה לראות את היריבה ממילאנו ממשיכה לשלוט בארץ המגף ושברה את השיא בעצמה כששילמה כ-12 מיליון ליש"ט על ג'יאנלוקה ויאלי, שהגיע מסמפדוריה. מספר שבועות חלפו ומילאן שוב שברה את השיא, הפעם באמצעות תשלום של 13 מיליון ליש"ט לטורינו תמורת ג'יאנלואיג'י לנטיני הכישרוני.

איטליה כבר הייתה שם בשנות ה-80 ובעיקר בתחילת ה-90. עוד לפני רוברטו באג'יו ב-1990 וטרם השגעת בקיץ 92', ההעברות של דייגו מראדונה ורוד חוליט היוו שיאי העברות וגם בשנים לאחר מכן האיטלקיות שלטו בשוק. ליברפול שברה שיא בריטי כששילמה לנוטינגהאם פורסט 8.5 מיליון ליש"ט על סטן קולימור ב-1995? רומאריו עבר לולנסיה תמורת כשמונה מיליון ב-1996? אינטר ולאציו כבר הוציאו סכומים דומים על דניס ברגקאמפ ואלן בוקסיץ' ב-1993.

כולם רצו לשחק אז בסרייה A. הליגה היוקרתית ביותר, המקום בו הומצא הכדורגל מחדש על ידי אריגו סאקי ופאביו קאפלו, המדינה שאירחה את מונדיאל 1990, הארץ בה שולמו המשכורות הגבוהות ושעל אדמתה שיחקו השחקנים הטובים בעולם. והיום? 17 שנה אחרי שעיתונאים והפרשנים בעולם טענו שמילאן השתגעה עם המחיר ששילמה על ג'יאנלואג'י לנטיני, היום מכנים כלי התקשורת באיטליה את פלורנטינו פרז וריאל מדריד "קניבלים".

אם לשים את טירופן של כמה קבוצות אירופאיות בצד, הרי שהנקודה הבולטת של הקיץ הנוכחי היא ירידת קרנה של הסרייה A. זה לא רק קאקה שברח ואיברהימוביץ' שדוהר על נתיב ההימלטות, לא בלבד העזיבה של קרלו אנצ'לוטי ופרישת של אגדות כפאולו מאלדיני, לואיס פיגו ופאבל נדבד. מעל הכל בולט החיוורון הזועק לשמיים של הרכש שביצעו הקבוצות האיטלקיות וחוסר הרצון של שחקנים בעלי שם עולמי להישאר במדיהן או להצטרף לשורותיהן. הפרסטיז'ה נעלמה, הכסף הגדול והתארים נדדו לספרד ואנגליה, סדרי העולם כבר מזמן לא כשהיו בשנות ה-90.

כמו תחומים רבים אחרים בחיים, גם הכדורגל מורכב ממספר חוליות שמתקשרות אחת לשנייה בצורה בלתי ניתנת להפרדה. שרשרת נסיבות מצערות, שלחלקן הגדול אחראים האיטלקים עצמם, הביאה להידרדרות. ארץ המגף מלאה באצטדיונים מיושנים ולא ידידותיים לקהל וגם אלו שנבנו לקראת מונדיאל 1990 מורכבים ברובם מיציעים מרוחקים מכר הדשא. מכיוון שברוב המתקנים מחזיקות העיריות, שיפוץ או בניית אצטדיונים חדשים הם בבחינת חלום באספמיה, כשאלו ממש לא מעוניינות להשקיע כסף בפעולות כאלו.

בנוסף, אוהדים רבים החלו להדיר את רגליהם מהמגרשים בגלל בעיית האלימות שבאיטליה עדיין מתקשים למצוא לה פתרון ולבסוף ישנו המסמר האחרון, הקאלציופולי - פרשת השחיתות שנחשפה ב-2006 ושבגינה החליפו איטלקים רבים את האמון והאהבה לכדורגל, בחשדות תמידיים. כשהמומנטום השלילי תפס תאוצה, גם זכייה של הסקוואדרה אזורי במונדיאל 2006 לא בלמה אותו.

בכדורגל אין ואקום ובסמוך להידרדרות באיטליה, החל הכדורגל האנגלי לפרוח. משקיעים זרים, זכויות שידור יקרות, תחושת הקדושה והדחיפה שמגיעה מהיציעים הקרובים למגרש ושינוי בצורת הכדורגל, הפכו את אנגליה לקרקע הפורייה ביותר עבור כדורגלנים. ביחד עם הליגה הספרדית, שתמיד התהדרה בהיותה ידידותית לשחקנים יצירתיים, הפרמיירליג החלה לגזול מאיטליה את מיטב הכדורגלנים וכתוצאה מכך גם אוהדי כדורגל אובייקטיביים ברחבי העולם.

כשספרד ואנגליה החלו לנגוס בנתח שהיה מנת חלקה של איטליה, התוצאות נראו גם על הדשא. אם מעונת 1988/9 ועד 1997/8 הופיעה לפחות קבוצה איטלקית אחת בתשעה מ-10 משחקי גמר ליגת האלופות, הרי שב-11 העונות שחלפו מאז הגיעו איטלקיות רק לשלושה משחקים על התואר. בדיוק בימים בהם המרצ'נדייז וזכויות השידור הפכו לכלי בלתי נפרד מהכדורגל ומשמשים היום כצינור חמצן חשוב עבור מועדונים, האיטלקיות נעדרו מהמעמדים הגדולים והיריבות האירופאיות פתחו מהן פער אדיר מבחינה כלכלית וכתוצאה מכך גם מקצועית.

זלאטן איברהימוביץ', למשל, זכה בשבע אליפויות בשמונה השנים האחרונות (כולל השתיים שהופשטו מיובנטוס), אבל מעולם לא עבר את רבע גמר ליגת האלופות. בחמש השנים מאז הגיע לאיטליה, הוא והקבוצות בהן שיחק הודחו ארבע פעמים על ידי קבוצות אנגליות ופעם אחת על ידי ולנסיה הספרדית (אינטר). עכשיו המשכורת פחות מעניינת את השבדי התמיר וכך גם עוד תואר סקודטו. הוא רוצה לאן שקאקה הלך, לרוץ לאורות הפלאשים במקומות בהם עושים זאת מסי, רונאלדו, ג'רארד ורוני.

היום כבר מדובר בכדור שלג, או אם תרצו בסיפור הביצה והתרנגולת. אין בטיחות, אין אצטדיונים ראויים, אין אוהדים, אין תארים יבשתיים, אין כסף, אין יוקרה ולבסוף גם אין שחקני רכש גדולים. את המעגל הזה מבטא הקיץ הנוכחי, בו בינתיים מלבד דייגו, עליו שילמה יובנטוס כ-24.5 מיליון יורו לורדר ברמן ואולי לוסיו בן ה-31, שישחק באינטר אליה עבר מבאיירן מינכן, אף שחקן בעל שם גדול לא הגיע לקבוצת סרייה A מחוץ לאיטליה, בטח לא מספרד או אנגליה.

מילאן ויתרה בקיץ האחרון על אדין דזקו בגלל המחיר אותו דרשה וולפסבורג. המקטרגים טוענים שזו גם הסיבה בגללה היא הכשילה את עלי סיסוקו בבדיקות הרפואיות ועמנואל אדבאיור, אם לשפוט על פי דבריו, בכלל ויתר על הרוסונרי בעצמו. כשריאל מדריד התנדבה לתרום כספים ולעזור לסילביו ברלוסקוני ואדריאנו גליאני לסגור פער תקציבי בסך 70 מיליון יורו בתמורה לדבר אחד, מילאן גם לא התקשתה לשלוח לבירת ספרד את קאקה הגדול.

כמו קבוצות אחרות ברחבי העולם, גם לאיטלקיות יש כמה מינוסים בספרי החשבונות, אבל בניגוד לנציגות הליגות האחרות, כרגע רובן לא מתכוונות להתפרע. גם אם זה לא יוביל להצלחות גדולות בזמן הקרוב, יש משהו מרענן בהתנהלות של הקבוצות האיטלקיות, שראשיהן אולי עדיין מפיקים לקחים מתקופת הבזבזנות הפרועה של סרג'יו קראניוטי בלאציו ושל מאסימו מוראטי באינטר. לשניהם זה לא הביא בהכרח הצלחות.

כשפלורטינו פרז נראה כמי שקבע שניתן להיאבק גם על אליפות שוק ההעברות וכשהבעלים של מנצ'סטר סיטי התחילו לאסוף חלוצים כמו נערה ישראלית מורעלת מכשירים סלולאריים שבכל שבוע רוצה את המודל החדש שיצא, פתאום הליגה האיטלקית נראית די שפויה בחלק מהמובנים. לא פלא שסילביו ברלוסקוני מצהיר מזה חודשים ארוכים שהוא מעוניין להנהיג תקרת שכר בקבוצה שלו ושהשחקן היקר במועדון יהנה ממשכורת של כ-60 אלף ליש"ט לשבוע (הרבה פחות מהסכום אותו מרוויח יוסי בניון).

באיטליה הנהיגו את השיטה של ארבעה שחקני הגנה בקו אחד, שאחר כך כל העולם אימץ. מארץ המגף יצאה תרבות האולטראס, לטוב ולרע, בסרייה A נפרצו גבולות שווקי ההעברות בשנות ה-80, ואולי, רק אולי, עכשיו אפשר לקוות לתחזית אופטימית. כזו לפיה איטליה תפרוץ דרך גם בכיוון השני ותראה שאפשר להצליח עם כוכבים, אבל לא הגדולים ביותר.

בחודשים הבאים, יותר מבכל עונה אחרת בשנים האחרונות, רונאלדיניו, מוריניו, דל פיירו ופירלו, הכוכבים שאיבדו לאחרונה את זוהרם ונותרו להתבוסס כמעט לבדם בבוץ האיטלקי הלא אופנתי, יגיעו לליגת האלופות כאנדרדוגים מושלמים. הגעה מפתיעה של שתי איטלקיות לחצי גמר ליגת האלופות וזכייה סנסציונית של אחת מהן, עם איזו תוספת נאה בליגה האירופאית - אולי זה אפשרי. זה נראה רחוק, אבל זה יהיה יופי של שיעור לפלורנטינו פרז, לשייחים מדובאי וגם לכמה שחקנים.