איום על הדמוקרטיה? קניית העיתונות? שחדים רבים ומתוחכמים לפוליטיקאים? את זה הם יכולים להבין בקלות. אבל הרעיון שעשירי ישראל מתנגדים לתחרות ולשוק חופשי נראה להם מפתיע.
ובכן, זה כלל לא מפתיע והעובדה ששנאת תחרות אינה מחוברת בשיח הציבורי בישראל לאנשים העשירים והחזקים ביותר במשק מעידה, אולי, על הבורות והרדידות שלו.
הנה כמה הפתעות נוספות בעבור מי שמחבר בין משק חופשי ותחרותי לבין אילי ההון הגדולים השולטים בעיתונות ובפוליטיקה או בין מדיניות כלכלית "חברתית" לבין דאגה לחלשים.
1. הפרטה
דחליל "ההפרטה" הוא דרך אפקטיווית של קבוצות עובדים חזקות המחוברות לשלטון ולמרכזי המפלגות לרתום להגנתן אנשי ציבור ועיתונאים הרואים עצמם כ"חברתיים".
אולי זה יפתיע חלק מקוראינו, אבל הניתוח הכלכלי מעלה שהפרטה היא מהלך כלכלי שולי במקרה השכיח, והרסני במקרים אחרים. התרומה של "הפרטה" - העברת חברות ופעילויות מהסקטור הציבורי לידיים פרטיות - מוטלת בספק אם הממשלה או הרגולטור לא דואגים להכניס תחרות לתחום הפעילות המדובר.
פתיחתם לתחרות של תחומי הפעילות של בזק - סלולר, שיחות בינלאומיות ובאחרונה גם תקשורת קווית - החל בשנות ה-90 חשובה שבעתיים מהמהלך הפיננסי של מכירת גרעין השליטה בחברה לידי קבוצת משקיעים בראשות חיים סבן וקרן איפקס.
הניסיון עם מרבית החברות הממשלתיות המופרטות מוכיח שהיכולת של בעלי שליטה מהשוק הפרטי להתמודד עם ועדי העובדים שלהן אינה בהכרח טובה יותר משל הממשלה.
במקרה של בזק נאלצה המדינה לשלם מראש ובמזומן כמה מיליארדי שקלים "דמי מעבר" כדי לבצע את ההפרטה - כך שגם התמורה של המדינה מעצם מכירת החברה היתה שולית.
דחליל "ההפרטה" מאפשר לוועדי העובדים של המונופולים לרתום למאבקים שלהם נגד פתיחת השוק לתחרות את "החברתיים", אשר לעתים קרובות אינם מבינים ש"הפרטה" היא מהלך כלכלי שולי שלא תמיד מביא בכלל תרומה למשק, וכי הכנסת התחרות היא לב המשחק.
עובדי חברת החשמל רתמו שורה ארוכה של גורמים חברתיים למאבק שלהם נגד "הפרטה", בשעה שמה שמשק החשמל זקוק לו אינו "הפרטה" אלא הכנסת גורמים חדשים שיתחרו בשיטות המושחתות, הבזבזניות והנפוטיסטיות שבהן החברה מייצרת חשמל.
2. הוועדים
הוועדים, כך מאמינים "החברתיים", נחוצים כדי להגן על השכבות החלשות במשק. נשמע הגיוני.
היכן יש ועדים חזקים שהפעילות שלהם אפקטיווית? כמובן - בגופים ציבוריים שניזונים מכספי משלם המסים במישרין או בעקיפין.
על מי מגנים הוועדים וההסדרים הקיבוציים בגופים האלה? כמובן - על אלה שכבר התחברו לעטין הממשלתי - כי הם מקורבים לאנשי ועד, למנהלים בכירים, למרכזי המפלגות או שהם סתם קרובי משפחה.
לשמירה על העובדים הקיימים, בין אם הם יעילים ותחרותיים ובין אם לא, יש מחיר כבד. מי שמשלם אותו הם בראש ובראשונה שאר העובדים, בעיקר החלשים, אלה שלא הצליחו להתחבר לעטין הציבורי. אחריהם ברשימת המשלמים נמצאים נישומי המס או אלה שמקבלים את השירותים מהגופים הציבוריים.
מי משלם את מחיר השליטה הטוטלית של ועדי העובדים בנמלי הים? אלפי עובדים לא מאוגדים, מוכשרים, שהיו יכולים להתקבל לעבודות בנמלים אלמלא שליטת הוועדים, ומיליוני הצרכנים במדינת ישראל שעליהם מגולגלת העלות הגבוהה של האטיות והביורוקרטיה של העברת כל סוגי הסחורות בנמלי ישראל.
3. אוהבים שוק חופשי ותחרותי
"אילי ההון הגדולים ועשירי המשק אוהבים שוק חופשי ותחרותי המאפשר להם להתעשר". "מסי ירושה ומסים כבדים על הסופר-עשירים הם אנטי תחרותיים". "העשירים מבינים יותר טוב את חוקי הכלכלה החופשית והתחרותית ולכן הם צריכים להיות מעורבים בגיבוש המדיניות הכלכלית (יחסי הון ושלטון הם חיוביים)". זה סוג הסחורה שבה מאכילים אותנו כבר שנים ארוכות עשירי ישראל והלוביסטים והיח"צנים שלהם בתקשורת.
זה המקום לתת לכתבי אדם סמית, שנחשב לאחד מאבות הכלכלה החופשית והמודרנית, לדבר. עוד לפני שנטבע המונח "קפיטליזם" הבין סמית שהאויבים הגדולים של הקפיטליזם הם... הקפיטליסטים.
על בעלי הקרקעות:
"בעלי הקרקעות הם בני המעמד היחיד משלושת המעמדות שהכנסתו אינה כרוכה לא בעבודה ולא בדאגה, אלא היא באה כביכול מעצמה ואינה תלויה בכל תוכנית או יוזמה משלהם. בגלל אותה בטלה, שהיא התוצאה של הנוחות והביטחון שבמצבם, לעתים הם לא רק בורים, אלא גם לא מסוגלים לאותו מאמץ מחשבתי הדרוש כדי לצפות ולהבין את תוצאותיה של כל תקנה ציבורית".
על הורשת קרקעות לדורות:
"כאשר אחוזות הקרקע הגדולות היו מעין נסיכויות, היה היגיון מסוים בחוק ההורשה לצמיתות... ואולם במצבה של אירופה כיום, כאשר אחוזות קטנות כמו אחוזות גדולות שואבות את ביטחונן מחוקי ארצן, אין אווילי מזה. הוא מבוסס על הנחה שאין אווילית ממנה, שאין לכל דור של בני אדם זכות שווה לאדמה ולכל אשר בה: ושאת רכושו של של הדור הזה יש להגביל ולסדר על פי שרירות לבם של מי שהלכו לעולמם לפני 500 שנה, למשל.
"ואולם ברובה של אירופה עדיין מכבדים אותו, ובייחוד בארצות שבהן המוצא האצילי הוא תנאי הכרחי לקבלת כיבודים אזרחיים וצבאיים. חוק ההורשה לצמיתות נחשב שם לחוק הכרחי לקיום זכות היתר הבלעדית של בני האצולה למשרות ולכיבודים החשובים של ארצם: והיות שבני מעמד האצולה חמסו להם יתרון לא צודק אחד על פני שאר האזרחים בארצם, מחשש שמא עוניים ישים ללעג וקלס את משרותיהם הרמות, סבורים הם שמידת ההיגיון היא שיזכו ביתרון נוסף".
ולסיום, על אנשי העסקים בעלי ההון:
"לפיכך, האינטרס של מעמד שלישי זה (בעלי ההון) אינו קשור באינטרס הכללי של הציבור כמו האינטרס של שני המעמדות האחרים. במעמד הזה, הסוחרים והתעשיינים הם שתי הקבוצות המשתמשות בדרך כלל בהון הרב ביותר, ובזכות עושרם ניתנת להם רוב תשומת הלב של הציבור. הואיל והם עוסקים כל ימיהם בתוכניות ובמפעלים, לא אחת הבנתם חריפה יותר מהבנתם של רוב האצילים בעלי האחוזות. אבל הואיל ומעייניהם נתונים בדרך כלל לאינטרס של הענף המסוים של עסקיהם ולא לאינטרס של הציבור, אפילו כשהם מחווים דעה בגילוי לב בגמור (ולא תמיד הם נוהגים כך), אפשר לסמוך על שיפוטם בקשר לאינטרס שלהם הרבה יותר מעל שיפוטם בקשר לאינטרס הציבורי דווקא... לפיכך, יש לנהוג בזהירות רבה בכל הצעת חוק או תקנה מסחרית שמעלה המעמד הזה, ולעולם אין לקבלה אלא לאחר בדיקה ממושכת וקפדנית, שתיעשה לא רק בזהירות רבה, אלא גם בחשד רב. מקורה במעמד שהאינטרס שלו לעולם אינו שווה לגמרי לאינטרס של הציבור, שבדרך כלל יש לו עניין להונות את הציבור ואפילו לעושקו, ופעמים רבות אף עשה כן".