כמה באמת מרוויחים המרצים השובתים?

כבר כמה ימים ש-4,500 אנשי הסגל האקדמי הבכיר שובתים בניסיון להגיע להסכם עבודה קיבוצי משופר מול משרד האוצר. הטענה היא כמובן בדבר שכרם הנמוך של המרצים והחשש מפני בריחת מוחות לחו"ל. אבל, כמו שקורה לעתים קרובות מדי במגזר הציבורי, השורה העליונה בתלוש השכר תלושה לעתים מהשכר האמיתי. תוספות שונות והטבות ששוות כסף רב - כל אלה לא מופיעים בתלוש.

הנה הנתונים: 4,500 אנשי הסגל האקדמי הבכיר עובדים ב-7 האוניברסיטאות: תל אביב, בר אילן, באר שבע, חיפה, ירושלים, מכון ויצמן והטכניון. אנשי הסגל הבכיר נחלקים לארבע קבוצות: 900 מרצים שמרוויחים בממוצע כ-14 אלף שקל, 1,300 מרצים בכירים שמרוויחים כ-16 אלף שקל בממוצע (ברוטו), 1,000 פרופסורים חברים ששכרם כ-19 אלף שקל ועוד 1,300 פרופסורים מן המניין שמרוויחים מעל 25 אלף שקל בחודש. בתוך כל דרגה יש ותק שמתורגם לתוספת שכר: כך, ייתכן ששכרם של 2 מרצים בכירים יהיה שונה בשל הוותק.

על הנייר, הנתונים אינם מעודדים, שכן שכר הסגל האקדמי הבכיר עומד בממוצע על כ-20 אלף שקל בלבד. אמנם השכר הממוצע במשק עומד על כמעט 8,000 שקלים, אבל אנשי הסגל האקדמי הם בעלי השכלה גבוהה (לפחות דוקטור) ולכן יש ציפייה שירוויחו יותר. ובכל זאת, אם נבדוק את הממוצע בישראל, הרי שמדובר בציבור שנמצא לפחות בעשירון השמיני.

מתברר כי השכר הממוצע האמור הוא רק חלק מתנאי ההעסקה: ראשית, כל מרצה בסגל האקדמי הבכיר זכאי לשני חודשי שבתון בתשלום מלא. לפיכך, מדובר בשכר המשולם למעשה עבור 10 חודשי עבודה - ולכן הוא עולה לכ-24 אלף שקל בממוצע. שנית, מרצים בדרג מרצה בכיר ואילך, נהנים מקביעות המקנה ביטחון תעסוקתי ששווה כסף ובעיקר שקט נפשי גבוה. בעלי תפקידים באוניברסיטה זכאים לארבעה חודשי שבתון בשנה. מקרב הסגל האקדמי, רק מרצה (שאינו בכיר) אינו זכאי לקביעות והיא ניתנת רק עם הפיכתו למרצה בכיר.

אבל גולת הכותרת היא שעות העבודה: מתברר כי מרצה בישראל מרצה בממוצע רק 6 שעות בשבוע (3 הרצאות). יתרת הזמן אמור להיות מוקדש למחקר. זמן זה אינו נמדד ולמעשה כל מרצה הוא אדון לעצמו: מרצה חרוץ ובעל מוטיווציה יערוך מחקרים רבים ויפרסם מאמרים רבים לעומת מרצה שעשוי לבחור לעבוד על "אש קטנה". אין פיקוח ואיש אינו יודע מה עושה המרצה בזמנו הפרטי.

כאן גם טמונה אחת הבעיות: המרצה החרוץ והמרצה הפחות חרוץ מתוגמלים באותה דרך בדיוק ולכן אין פלא שמרצים חרוצים ומוכשרים מעדיפים לעתים לברוח לחו"ל.

למעשה, מבנה השכר הנוכחי מהווה תמריץ לחוסר פעילות: נכון להיום מעניקה האוניברסיטה תשלום עבור נסיעות לחו"ל והשתתפות בכנסים: מרצה זכאי לסכום של 3,500 דולר, מרצה בכיר מקבל 4,500 דולר, פרופסור חבר זכאי ל-6,000 דולר ולפרופסור מן המניין יוענקו יותר מ-8,000 דולר בשנה. הכסף הזה מיועד, כאמור לנסיעות בחו"ל והשתתפות בכנסים.

אבל מבנה השכר הנוכחי צובר עבור המרצה את הכסף בקופה. כך למשל, מרצה בכיר שטס לכנס בחו"ל בעלות של 3,000 דולר, יצבור את יתרת המענק - 1,500 דולר - בקרן מיוחדת. קרן זו נצברת עם השנים וניתן לפדות אותה עם היציאה לגמלאות.

בנוסף לתנאים הללו, מרצים רבים רשאים להרצות גם במכללות הפרטיות, שם שכרם גבוה משמעותית וכן לעבוד בחברות מסחריות על תקן של יועצים או עובדים מן המניין.

לטענה בדבר פעילות המחקר יש לפרופ' הכהן תשובה מוכנה: "המערכת האקדמית בנויה כך שהיא מתגמלת מצויינות: מי שאינו מבצע מחקר, אינו מסוגל מפרסם מאמרים ולכן קידומו נפגע וכך גם שכרו. זו הסיבה שלכל מרצה יש מוטיבציה להצטיין שכן אי הצטיינות גוררת "קנס" בדמות אי קידום". הכהן מציין כי "יש גיל מסויים בו מרצה בכיר אנו חש בנח להסתובב בקמפוס כשכל שכבת הגיל שלו כבר קודמה לדרגת פרופ' ולכן האינטרס האשישי של כל מרצה הוא לחקור כמה שיותר ולקדם את עצמו. "פרופ' שאינו מבצע מחקר מרגיש שמסתכלים עליו בתור ענף יבש בעץ שכן הציפיה היא שכולם יגיעו לדרגה גבוהה" הוא אומר.

גם בדבר שעות ההוראה מציג הכהן מציאות שונה: "אכן, היקף ההרצאות הפרונטליות מסתכם ב-6 שעות או מעט יותר, אולם על כך יש להוסיף שעות עבודה משותפת עם דוקטורנטים, הצעות למחקר שהכנתם דורשת שבועות שלמים, בדיקת עבודות לדוקטורנטים ועוד". הכהן מצטט מחקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפיה שעות העבודה של מרצים מסתכמות ב-53 שעות שבועיות - יותר מהיקף משרה מלאה.

"אנשים פשוט לא מבינים איך המערכת עובדת", אומר יו"ר המועצה המתאמת של הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות, פרופ' צבי הכהן מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב. "עיקר עבודתו של המרצה אינו הוראה אלא מחקר. החשיבות היא גבוהה שכן איכות ההוראה נגזרת מאיכות המחקר - ומשם מגיע השם הטוב של האקדמיה הישראלית. המערכת האקדמית בנויה כך שהיא מתגמלת מצויינות: מי שאינו מבצע מחקר, אינו מסוגל לפרסם מאמרים ולכן קידומו נפגע וכך גם שכרו". הכהן מצטט מחקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפיה שעות העבודה של מרצים מסתכמות ב-53 שעות שבועיות.

בניגוד לאנשי הסגל הבכיר, הנהנים מקביעות, מי שמשלמים את המחיר הם דווקא אנשי הסגל הזוטר שאינם נהנים מקביעות או מתנאים סוציאליים מפנקים. שם נמצאים המתרגלים, עוזרי ההוראה או מורים מן החוץ. אמנם חלק מהמתרגלים נהפכים ברבות הימים למרצים או פורשים לעבודות אחרות - כך שמדובר בתחנה זמנית, אבל הבעיה העיקרית היא בקטגוריית המורים מן חוץ.

אמנם שם נמצאים מי שמעניקים הרצאות בנוסף לעבודתם הרגילה: עורך דין המעניק הרצאות, וגם שופט או ממונה על ההגבלים העסקיים המעניקים הרצאות אורח. ואולם - בשל קיצוץ בתקנים באקדמיה - נוצר מצב בו מרצים רבים עוסקים דווקא באקדמיה כמקצוע ראשי ובכל זאת מועסקים בתנאי מורה מן החוץ. מדובר במגזר שנושא עד כמחצית מעול ההוראה, אבל עדיין סובל מתנאי העסקה הזהים למי שמעניק הרצאות כעיסוק צדדים.

התוצאה: מצד אחד, האוניברסיטאות מקצצות תקנים, כלומר אינן קולטות מרצים חדשים לאחר שהוותיקים פורשים ומצד שני, הוצאות השכר הולכות ועולות כי הסגל הוותיק צובר ותק. בשורה התחתונה: הגיל הממוצע של הסגל האקדמי הבכיר עולה וקליטת סגל צעיר בתנאי עבודה נאותים אינה מתאפשרת.

ובכל זאת, תנאי העבודה של חברי הסגל האקדמי הזוטר אינם מהווים חלק ממאבקם של אנשי הסגל האקדמי הבכיר, כאשר המשמעות היא כי אין מאבק לבניית תמריץ להכנסת מרצים צעירים לסגל זה.