לא רוצה לסינגפור

לא צריך להיות חיים הכט כדי להתפתות להשוואה בין ישראל לסינגפור: שתיהן מדינות קטנות בלב עולם מוסלמי; בשתיהן שלטו הבריטים עד אמצע המאה שעברה; בשתיהן אוכלוסיית מהגרים גדולה ומחסור במשאבים טבעיים. נראה שהמכנה המשותף הזה, כמו גם העיסוק הישראלי המופרז ביצוא בטחוני, הניבו שיתוף פעולה צבאי אינטנסיבי בין שתי המדינות. לא במקרה זכתה סינגפור למעמד של אחותנו הקטנה ממזרח.

מעת לעת, כשמישהו כאן נתקע בניסיונו למצוא פתרון לבעיה מקומית הוא נשא עיניו סינגפורה. לפני שנים נפוץ לרגע החלום של חסימת מרכזי הערים לכניסת רכב פרטי "כמו בסינגפור". שרים ומנכ"לים נסעו, משלחות יצאו ובאו וכולם חזרו משתאים. גם ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לא חדל להתפעל מגן העדן שבו אין הסתדרות, אין ועדי עובדים ואין שביתות. ועשר שנים אחרי, גם חיים הכט בתכנית "מכרכור לסינגפור", מוצא שם את שמש העמים שלו.

לפני כשנתיים ביקרתי בארץ הבחירה, וביקשתי ללמוד את סוד הסדר והמשמעת. כדי לדעת מקסימום דברים במינימום זמן, לוקחים מונית. בנושא זה סינגפור היא ישראלית לגמרי - הנהגים מדברים הרבה. אם לסכם במשפט אחד את תוכן השיחה: מדינה בלי בג"ץ ובלי בצלם.

ממבט ראשון יש בזה משהו מעורר קנאה. הניקיון של הפארק הבוטני הענק שבו אין עלה לרפואה על הרצפה, על בדלי סיגריות אין מה לדבר, מעורר את התחושה שהעלים הנושרים מן העצים נתפסים על ידי עובדי הגן בעודם באוויר. איפה זה ואיפה הפארקים שלנו עם האשפה הנערמת בכל מוצ"ש. אלא שבשלב מסוים הסטריליות הזאת מתחילה לעורר חוסר נחת. התחושה היא שאינך נמצא בין אנשים אלא בין רובוטים למחצה שכל תפקידם בחיים הוא לטאטא ולנקות. גיזרה של עשרה מטרים לאדם. ה"יס סר, נו סר, יס סר, נו סר" הכנוע משהו של האיש ברחוב נשמע בלתי אנושי, כמעט פרי אילוף מוצלח. חמישים שנה אחרי הפרידה מהקולוניאליזם הבריטי ממשיכים הנימוס והצקצוק האנגלי לשלוט כאן, מבלי שהאזרחים יבינו שבאנגליה זהו מסך של צביעות שמאחריו מתחוללות דרמות צהובות לעילא: בבית המלוכה, בפוליטיקה ובתקשורת. מתחשק להגיד להם: "ראבקום, תקללו קצת, תצעקו קצת, תלכלכו במידה". מדינה איננה חדר ניתוח ולא בית מרקחת, אם כי נכון שהיא גם לא צריכה להיות מזבלה רבתי.

הכמיהה לסינגפור, יותר משהיא מלמדת על הסינגפורים, מלמדת עלינו הישראלים: בלגן, חוסר ודאות, התפוררות שלטונית וחברתית מייצרים כמיהה ליד חזקה. שיבוא איזה דיקטטור ויסדר לנו את החיים. אח קטן-גדול שיצעיד אותנו בשלשות. מתכון כזה יכול לעבוד רק במקום שבו לאזרחים הדמוקרטיה איננה ערך חשוב.

הרבה רעיונות אנושיים נולדו מתוך מחשבה אוטופית: הקומוניסטים רצו בחברה שתהיה אל-מעמדית מתוך בחירה. הקפיטליסטים המקוריים חשבו שאם הכלכלה תהיה "חופשית ותחרותית באמת" – ייטב לכולם. הדמוקרטים האמינו בזכות שווה לבחור ולהיבחר, באחריותו של האזרח ובשחרור מעריצות. אלא שבמהלך ההיסטוריה, הרעיונות הגדולים עוותו על ידי אנשים בשר ודם: החופש הקומוניסטי הפך לדיקטטורי, הקפיטליזם לנצלנות והדמוקרטיה, במבחן הביצוע, גם היא לא מושלמת. בהחלט לא.

כשרעיון טוב מתקלקל, צריך לתקנו, לא לבטלו. הדמוקרטיה הישראלית נידפקה? הכט איננו מציע תיקון, הוא מציע דיקטטורה לייט. לא סטאלין, אבל סוג של דיקטטורה. ישראל חוותה לא מעט מנהיגים שבאו על תקן של "האיש החזק שיעשה סדר" וגמרו על הפנים. נראה שדיקטטורה לא מתאימה למזג היהודי, בוודאי שלא למזג הישראלי. וטוב שכך.