אתמול בערב, מול תמונות ההפגנה ובה עונדי הטלאי הצהוב על בגדיהם, הרגשתי אי-נוחות, בלשון המעטה. הבוקר, בכל כלי התקשורת, פורסמה תמונה של ילד קטן, טלאי צהוב על בגדיו, והוא מרים את ידיו. הזדעזעתי.
באחת, התמונה הזו משחזרת תמונה אחרת, מלפני עשרות שנים, המוכרת לכולנו. אין לי ספק שהילד הקטן כלל לא הבין את חומרת מעשיו, ולא הבין כמה רגשות עזים וכאב תעורר תמונתו. לעומתו, מאות המפגינים הבוגרים היו אמורים להבין את חומרת מעשיהם והשלכותיהם, ולעשות הכל, כדי שהדבר לא יתקרב ליישומו בפועל כפי שקרה.
אחרי הפגנה בוטה שכזו, מה יהיה השלב הבא? אנשים יפגינו עם מספרים על ידיהם? הדבר בלתי נתפס ומנוגד לכל מחשבה הגיונית. אך היגיון לא היה הקו המנחה של אותם מפגינים.
בכל מחאה או עימות כלשהו אסור, בתכלית האיסור, להשתמש בסממני השואה, האסון הנורא ביותר שפקד את העם היהודי, אותו אסון שאת תוצאותיו הנוראיות עלינו לזכור לנצח, ולא כדי לעורר פרובוקציות או לנסות להעלות נושא כזה או אחר עד סדר היום הציבורי.
הדם קופא בעורקים
חשבתי הבוקר על ניצולי השואה, להם אני משתדל ככל יכולתי לסייע מדי יום, אלה ששרדו וחיים עם התופת והצלקות מדי יום. התמונות האלה פותחות פצעים שבקושי הגלידו. אותם ניצולי שואה, שחלקם מתביישים לבקש מהמדינה את הסיוע לו הם זכאים, ודאי המומים וכואבים על הניסיון להשתמש רק לשם מחאה במה שחוו על בשרם.
ניצולי השואה, שהיו בין בוני מדינת ישראל, ושספגו עלבונות וחוסר קבלה גם אחרי השואה, צריכים להרגיש ו"לחוות" מחדש את אותן תחושות בלתי אפשריות. אותם ניצולי שואה ובני משפחותיהם כנראה נותרו חסרי מלים לאור השימוש החמור והאסור, במה שצרוב שנים רבות בזיכרוננו הקולקטיבי כעם, כאומה וכמדינה.
תחושות של זעזוע, גועל וחוסר ערכיות מלוות אותי מאתמול. לא האמנתי שיהודים יכולים לפגוע ללא רחם ברגשותיהם של יהודים אחרים, בני עמם. השימוש בסמלים אלה מצביע על טירוף, דבר בלתי מוסרי ובלתי ערכי, על איבוד איזון פנימי, איבוד הבושה. הכל הפך למותר. השואה הינה טאבו, קו אדום מודגש ובולט בו אסור לגעת, ובטח שאסור לחצות.
אני כותב כאן בשמי, אבל בטוחני כי כל אדם במדינת ישראל, שהתעורר הבוקר למראה התמונות הנוראיות האלה קפא, הדם בעורקיו. הרי בר דעת אינו יכול להישאר אדיש לתמונות ולטקסטים האלה, ואף לא צריך. צריך לומר: עד כאן. לא משנה לאיזו קבוצה הנך משתייך, ההיסטוריה והעבר הם של כולנו. זה פגע בי כיהודי.