מחאת האוהלים כבר מזמן אינה עוסקת במשבר הדיור בלבד. בקריאתם לממשלה לספק את צרכיהם היסודיים של האזרחים, ומתוך רצון להיות ממוקדים ככל האפשר, אימצו ראשי המאבק את "חמשת המ"מים" ממשנתו של ז'בוטינסקי: הזכות למזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. לאחר הפגנות הענק הראשונות, טען ראובן ריבלין במליאת הכנסת, כי "המחאה הנוכחית היא הזעקה לחמשת המ"מים, מחאה שהימין הנאמן למורשתו של ז'בוטינסקי מבין אותה ומאמץ אותה אל ליבו", ונתניהו שהסכים לדבריו, מיהר להזכיר גם, ובעיקר, את "היעד הראשון במשנתו של ז'בוטינסקי: 'קיר הברזל' - הדיפת האויב", שפירושו פיתוח כוח יהודי שיספק הגנה למפעל הציוני באזור מוקף אויבים.
באופן אירוני, העלאתו מן האוב של ז'בוטינסקי משרתת היטב את מדיניות הימין לקראת החלטת האו"ם להכרה במדינה פלסטינית. כבר ב-1923 טען ז'בוטינסקי, כי "אי אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של ארץ-ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי", ולכן האמין שאין לקדם שום ניסיון להידברות עם הערבים בהווה, שכן "עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד". תפיסתו של ז'בוטינסקי, שיושמה לאורך השנים הן על ידי הימין והן על ידי השמאל, ראתה בהחלשת הערבים ובמחיקת כל גילוי תקווה מצדם אפשרות יחידה לביסוס ריבונות בישראל. תפיסה זו הופנמה כל כך עד שלבסוף קיבלה ביטוי מרחבי מוחשי עם בניית חומת הפרדה גבוהה מבטון. כעת, לקראת ספטמבר, שבים ומכינים מנהיגי הימין את ביצורו המחודש-תמידית של קיר הברזל התודעתי.
המסרים המופנים אלינו, יושבי האוהלים וציבור המוחים, מצביעים על מומנטום מוגבל למחאה. בעוד כחודש, יחלו כנבואת ליברמן "אלימות ושפיכות דמים", ו"עשרות אלפים יסתערו על מחסום א-רם וקלנדיה". הפלסטינים, בדומה למצרים, לירדנים, לסורים ולישראלים, ייצאו לרחובות בהמוניהם. "יהיה צורך בגיוס מילואים" אומר מופז. ליברמן מציע שוב לנתק כל קשר עם הרשות הפלסטינית, ושרי השמינייה כבר מכינים את רשימת הסנקציות שתטיל ישראל על הרשות. בתרחיש אימים זה, צווי 8 יגיעו אל יושבי האוהלים ברחבי הארץ, ואלו ייקראו להחליף אוהליהם הצבעוניים בירוקים ולדכא את המחאה הפלסטינית לצדק חברתי. אולם, מחאת האוהלים אינה מוכרחה להתייחס אל איומי ספטמבר כאל גזרות משמיים.
שינוי תודעתי עממי רחב
אם נכיר ונכלול גם את זכותם של הפלסטינים לצדק חברתי, ויופעל על נתניהו לחץ ישיר לחזור לשולחן המשא ומתן כבר בשבועות הקרובים וללא הצבת תנאים מוקדמים להידברות, יוכל ספטמבר הקרוב לסמן דווקא את המשכו הישיר של שינוי תודעתי עממי רחב, שייוולד בעם מתוך עמדה ערכית ומתוך אמונה בחוזקו. ישראל שביססה זמן רב מדי את כוח הברזל שלה, צריכה כעת להפנות את נתניהו לסוף מאמרו של ז'בוטינסקי, שאפילו הוא ראה בקיר הברזל פתרון זמני בלבד, עד ליום שבו ניתן יהיה לשבת למשא ומתן על "ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמאית לאומית". ז'בוטינסקי האמין וקיווה כי בבוא אותו היום "נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות".
המחאה שדורשת שינוי חברתי וכלכלי ממשי צריכה כעת לחתור לעבר שינוי תודעתי נוסף: לא רק השיעור הנפלא בזכויות אזרח, שנלמד כאן בשבועות האחרונים ולא יישכח במהרה, אלא גם השיעור בזכויות אדם ההכרה בשונה ממני, ובחובתי ליצירת מציאות שתאפשר לשכני תשתית לפיתוח זכויות בסיסיות שנשללו ממנו שנים על גבי שנים: הזכות למזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא.
מי-טל נדלר היא משוררת ודוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב. מלמדת באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת ספיר. לפני שלושה שבועות הקימה אוהל בשדרות רוטשילד פינת החשמונאים.
מחאת האוהלים - כותרות אחרונות:
מפת המחאה: 2,349 אוהלים בישראל
שיעור במחאה: האוניברסיטה העברית ירדה למאהל באשדוד
הכנסת דנה במחאה - מפגינים התעמתו עם שוטרים