הקשר בין הומופוביה לגירוש זרים

לפני למעלה מחודשיים, בשבת ה-1 באוגוסט, נרצחו בבר-הנוער של אגודת ההומואים, הלסביות, הטרנסג'נדרס והביסקסואלים בישראל, ניר כץ וליז טרובישי. מספר שעות לפני הרצח, התקיימה בגינת לווינסקי בתל-אביב הפגנה כנגד גירוש מהגרי עבודה. זמן קצר אחריה פעלה באזור יחידת עוז, וביצעה את אותם מעשים כנגדם יצאה ההפגנה: מעצר של מהגרי עבודה מתוך כוונה לגרשם. חלק מהאנשים, שהיו באותה הפגנה, מצאו את עצמם מספר שעות אחר כך צועדים בהפגנה הספונטאנית, שהתארגנה אחרי הרצח בבר הנוער.

חודשיים אחרי הרצח מועמד בן זוגו של ניר כץ לגירוש. בהחלטה קרה ומנותקת הורה משרד הפנים לתומאס שמידט לעזוב את הארץ בתוך שבועיים (שאם לא כן יגורש), וזאת לאור הפסקת "ההליך המדורג", בו הוא היה מצוי, עקב הירצחו של כץ. "ההליך המדורג" הוא המנגנון דרכו מוסדר מעמדם של בני זוג לא-ישראלים של אזרחים ישראלים. לפי הנוהל של משרד הפנים, אם מת האזרח הישראלי תוך כדי ההליך, הרי שההליך מופסק, אם כי ניתנת האפשרות להעביר את המקרה לדיון בפני הוועדה לעניינים הומאניטאריים.

בעקבות התערבות האגודה לזכויות האזרח בוטלה הדרישה שתומאס יעזוב את ישראל, ואשרתו הוארכה במספר חודשים. בשלב זה מצוי המקרה של תומאס בפני הוועדה, ויש לקוות שזו תיתן לו בסיכומו של דבר אשרה שתאפשר להמשיך ולחיות בישראל. לשם כך תצטרך הוועדה להקפיד שלא להפלות בין המקרה של בני זוג לא נשואים כמו שמידט וכץ, ובין בני זוג נשואים. הדחייה הראשונית שקיבל שמידט התבססה על כך שהוא וניר כץ לא היו נשואים. אבחנה כזו מפלה בין בני זוג ידועים בציבור לבין בני זוג נשואים, ובפרט היא מפלה לרעה בני זוג מאותו מין שלא יכולים להינשא בישראל.

האפליה לא מסתיימת בחלוקה הפורמלית בין בני זוג נשואים לכאלו שאינם נשואים: הנוהל לגבי מקרי מוות של בן זוג ישראלי קובע שעל מנת שמקרה יישקל כלל בפני הועדה הבינמשרדית, כאשר מדובר בבני זוג שלא היו להם ילדים, נדרש שבן הזוג הזר עבר יותר ממחצית תקופת ההליך המדורג קודם מות בן הזוג הישראלי. גם כאן נעוצה הפליה: ההליך המדורג לבני זוג לא נשואים, שמוביל בסיכומו של דבר לקבלת תושבות קבע בארץ, ארוך יותר, באופן בלתי מוצדק, מזה של בני זוג נשואים.

תומאס שמידט איבד את היקר לו מכל: את בן זוגו. משפחתו של ניר היא משפחתו, ורשת התמיכה המשפחתית והחברתית שלו, שהוא זקוק לה עכשיו יותר מתמיד, נמצאת כולה בישראל. עצם הרעיון שהוא יגורש מישראל לא יעלה על הדעת ואני מקווה ומאמין שמשרד הפנים לא יחשוב שצריך להוסיף על האסון שכבר נחת עליו גם את הגירוש מהמקום שהיה לביתו ואת הפירוד לא רק מבן זוגו, אלא גם ממשפחתו של ניר שהייתה למשפחתו.

את המקרה של שמידט צריך לראות גם בכמה הקשרים רחבים יותר. ההקשר הראשון, הוא זה של אפליה בין בני זוג ידועים בציבור, לא נשואים, ובפרט בני זוג מאותו מין, לבין זוגות נשואים. ההקשר השני, הוא עצם הבעייתיות בהפסקת ההליך המדורג וההפניה לוועדת חריגים של כל מי שהיה בעיצומו של הליך מדורג ואיבד את בן זוגו. מן הראוי שלא להכביד על מי שחי בישראל עם בן או בת זוג ישראלים ואיבד אותם, בוודאי בנסיבות טרגיות כמו אלו של ניר ותומאס, אך גם בנסיבות אחרות.

מוות של בן או בת זוג הוא תמיד קשה ואיום הגירוש על בן הזוג הנותר הוא אכזרי תמיד. אבל ישנו גם הקשר שלישי, רחב אף יותר, שנוגע לעצם מעמדם של לא-ישראלים שישראל הייתה לביתם ומרכז חייהם. כאלו הם ילדי מהגרי עבודה שלומדים במערכת החינוך הישראלית ושחלקם, למרות הסדרים שנתנו פתרון לרבים מהם, עדיין מועמדים לגירוש. כאלו הם גם אנשים שחיו בישראל שנים רבות והתערו בה, שעבדו בישראל, לעתים קרובות בעבודות שישראלים רבים אינם רוצים לעבוד בהם, ומגלים אחרי שנים רבות של שהייה בישראל שאינם רצויים כאן יותר.

המקרה של תומאס שמידט הוא טרגי במיוחד ומן הראוי שמשרד הפנים ייתן לו ובמהרה מעמד של תושב קבע בישראל. אבל הוא גם מאיר את עיננו לקשר בין שתי ההפגנות שנערכו ב-1 באוגוסט בתל-אביב, זו שלפני הרצח וזו שאחריה. בסיכומו של דבר, למרות ההבדלים הרבים בין ההקשרים, יש כאן גם נושא אחד משותף: האם אנו רואים את האדם בראש ובראשונה כאדם, שווה זכויות, או שמא אנו מטפחים פחד ושנאה מהאחר והשונה, בין אם השוני שלו הוא על רקע נטייה מינית או על רקע היותו זר.

המקרה של תומאס שמידט ממחיש את המפגש של המדיניות המפלה על רקע נטייה מינית, עם המדיניות הבלתי-סובלנית למהגרים לישראל, ומזכיר לנו שהומופוביה וקסנופוביה (שנאת הזר) הם שני צדדים של אותה מטבע. את הפחד והשנאה לאחר והשונה, בין אם על רקע נטייתו המינית או על רקע לאומיותו, צריך לנצח. הסדרת מעמדו של תומאס שמידט בישראל תהיה צעד חשוב בכיוון הזה.

פרופ' גרוס מלמד משפט בינלאומי ומשפט חוקתי באוניברסיטת תל-אביב