להגיד "לא" לאובמה, ולהתפלל

השאלה אם ישראל יכלה לעמוד מול לחץ אמריקאי שייכת לעידן שחלף ואיננו. "הלחץ האמריקאי" הוא מונח שבטל קורבנו, והוא אינו דומה במאומה לסוג הלחץ שמפעיל הציר אובמה-קלינטון על נתניהו. אובמה לא יכול לייצג את "הלחץ האמריקאי" המסורתי והמוכר, מהסיבה הפשוטה שאובמה הוא לא המנהיג האמריקאי הסטנדרטי. אובמה כבר מזמן מעל אמריקה, והוא כבר מזמן לא סתם מנהיג, אלא סוג של מלך העולם הקורא תגר רק על מעמדו של אלוהים. זו הסיבה שהוא עלול להיות מסוכן לשלום העולם ובעיקר ליהודים.

מי שקורא את המסרים המרומזים, שהופכים לכותרות מפורשות בדפי הניו-יורק טיימס, מבין ש"הלחץ האובמי" טומן בחובו איומים ברוטליים על ישראל, ושבעיני אובמה וקלינטון, יהודי שאינו מקיים את מצוותם, דינו כרת. את התשובה לשאלה אם ניתן לעמוד מול המכבש האובמי ולהשאר בחיים, לא נוכל לדעת, כשאר מול הנשיא ניצב בנימין נתניהו. אובמה וקלינטון יודעים מי זה ביבי, או לפחות חושבים שהם יודעים. בדיוק כמונו.

נתניהו יוכל להנות מהספק עד לנאום התשובה שלו ביום ראשון. רק לפני ימים אחדים הוא דחה את דרישת אובמה להפסקת הבנייה ביהודה ושומרון, בטענה שהיא דרישה בלתי הוגנת, והנה כבר היום אפשר לקרוא הדלפות של גורמים פוליטיים בכירים, שטוענים כי זה רק עניין של ימים אחדים עד שהוא יניף דגל לבן. השאלה אם עמוד השדרה של נתניהו, שהתרגל במהלך כהונתו הראשונה להתכופף, עד כדי השתוחחות, באזור הבית הלבן או וואי פלנטיישן, יחזיק מעמד הפעם, עלולה להתגלות כשאלה רטורית כבר בשבוע הבא. רוב הסיכויים שנתניהו המזגזג והקורץ, יבצבץ ויישלף מבעד לשריר שהוא עשה לאובמה והלוואי שנתבדה.

לכן, על מנת להעניק סיכוי כלשהו לרעיון ה"מפחיד" של עמידה מול לחץ אמריקאי, כדאי להכנס למעבדה אנושית קטנה שבה השחקנים מתחלפים ונתניהו יוצא מהזירה. בואו נניח לרגע שראש הממשלה של ישראל הוא ח"כ מיכאל בן-ארי מהאיחוד הלאומי ולא נתניהו. האם במקרה כזה התשובה שלנו תהיה אוטומטית, שאי אפשר לעמוד מול הלחץ האמריקאי? מה היה עושה ח"כ מיכאל בן ארי לו היה בנעליו של ראש הממשלה? האם יש סיכוי שהוא היה מסכים לעקרון של שתי מדינות לשני עמים?

יש מקום להניח, שלו בן ארי היה יושב על כיסא ראש הממשלה, הדרישה האמריקאית כלל לא היתה מגולגלת לפתחו. הרי אין גוזרין על הציבור או על מנהיגו גזירה שלא יוכל לעמוד בה. היות והתשובה של בן-ארי היתה ברורה מראש, והיא שאין הוא יכול להכיר בזכות הפלשתינים למדינה בארץ ישראל, הרי שהאמריקאים היו נזהרים שלא למתוח את החבל איתו עד כדי אולטימיטום.

אבל גם אם היתה הדרישה האמריקאית העומדת לפניו מינורית יותר, גמישה יותר, עם יותר נקודות יציאה וכשאובמה מטפס על סולם הרבה פחות גבוה, הרי שלבן-ארי יש תשובה מן המוכן שלנתניהו לעולם לא תהיה. בן ארי, כאיש מאמין, היה משלח את אובמה כלעומת שבא, ואומר לו כי הוראות הוא מקבל רק מאלוהים ובפעם האחרונה שהוא בדק – אלוהים לא היה שחור, לא לבן וגם לא בכל צבעי הביניים. הוא היה מסביר לו כי נגד הגרעין האיראני, התוקפנות האמריקאית, העויינות האירופית ותאוות הרצח הפלשתינית, הוא מעמיד יד חזקה וזרוע נטויה, שהוכיחה את עצמה בעבר. מה לעשות מורא שמים, משחק תפקיד הרבה יותר חשוב אצל בן-ארי ממורא בשר ודם.

בן-ארי גם לא היה מחכה שבוע כדי להמציא תוכנית מדינית חלופית. תוכניתו המדינית מוכנה מראש, והיא היא טרם נוסתה וטרם נכשלה. לתוכניתו מספר עקרונות ברזל: ארץ ישראל שייכת לעם היהודי ולשום עם אחר אין זכויות עליה. לכן, לעולם לא תקום בארץ ישראל מדינה פלשתינית, ולעולם לא נבקש רשות לבנות ולהתיישב בחבלי ארצנו. אז מה הפתרון לבעיה הפלשתינית? הפתרון הוא עידוד ההגירה מרצון מישראל למדינות ערב, בתקצוב ישראלי, אמריקאי ואירופאי והכנת תוכנית עולמית ליישוב הפליטים הפלשתינים מחדש בארצות מוצאם, באופן שיוכלו לחיות ולהתקיים בכבוד ובעיקר להוות חלק מרוב ולא חלק ממיעוט.

בן ארי היה מבקש מאובמה לא לנפנף בשואה וזוועותיה מול אחמדיניג'אד, בשעה שהוא לא מפסיק להסתחבק עם מכחיש השואה אבו מאזן. בן-ארי היה דוחה בשאט נפש את ההשוואה המרומזת בין מצב הפלשתינים לרדיפות השחורים בארה"ב ומזכיר לאובמה, שמנהיגו הבלתי מעורער של העם היהודי, שבניגוד לאובמה היה כבד הפה וכבד לשון, נשא אשה כושית לאשה. שאין דמיון קל אפילו בין אפליה על רקע צבע עור לבין מאבק קיומי מול אוייבים שרוצים לראות אותנו בים, ושעם ישראל בחר בו לראשות ממשלה כדי להגיד לא למדינה פלשתינית, להדוף לחץ אמריקאי ולהשאר בחיים.

אינני מצפה שנתניהו יהפוך לארי או אפילו לבן-ארי. אני גם לא מצפה שיהפוך לצ'רצ'יל, אבל לפחות שייזכר בדבריו. כשצ'רצ'יל היה זקן וחולה בהתקרבו לגיל 90 הוא נשאל פעם איך הוא מרגיש עם כל שלל המחלות שהוא לוקה בהן. תשובתו היתה צ'רצ'ילית טיפוסית: "בהתחשב באלטרטיבה אני מרגיש מצויין". נתניהו יודע שלמדינה ערבית על גב ההר תהא משימה אחת ויחידה – להחריב את היישוב היהודי חסר ההגנה שלמרגלותיה לאורך שפלת החוף הצרה. הוא מבין מצויין שקיומה של מדינה פלשתינית ביו"ש – גוזר על ת"א, כפר-סבא ופתח תקווה – חיים נוסח שדרות, במקרה הטוב.

לכן, נתניהו צריך לדעת שהוא מוכרח להדוף את הלחץ האמריקאי, להגיד לא לאובמה, לא למדינה פלשתינית בין הירדן לים – כי בהתחשב באלטרנטיבה זהו הצעד המתבקש. במקום להגיד אין ברירה מוכרחים להתקפל, עליו להגיד אין ברירה, מוכרחים להגיד לא ולהתפלל. להגיד לא לאובמה ולהתפלל לאלוהי ישראל.

*מיכאל קליינר כיהן בכנסת ה-15 כחבר כנסת מטעם סיעת איחוד לאומי-חירות - התנועה הלאומית