כל דגל, כל הזמנה למסיבה או לעל האש שאני מקבלת לכבוד יום העצמאות, צורמת לי מאוד. איך, איך אוכל לחגוג את יום העצמאות. כשהייתי ילדה קטנה יצאתי כמה פעמים עם המשפחה לחיק הטבע ביום הזה. הרי אף אחד לא עובד, ולילדים אין בית ספר. כשאני נזכרת בזה עכשיו, יש בי כעס רב על הוריי ועל משפחתי. זה לא שאני לא מבינה למה הם עשו את זה, אני פשוט כועסת על כך שכלפי חוץ זה נראה כאילו חגגנו.
אני גרה בלב תל אביב, מעוז הישראליות ולב הבועה. כיון שביום העצמאות המשטרה מתעלמת מכל חוקי הרעש במסיבות, רבים מחבריי יוצאים לבלות ביום הזה, אבל אל כדי לחגוג את אותה עצמאות. עד השנה סירבתי בתוקף לצאת. חבריי השמאלנים שמבינים מה קרה, שיודעים מה זה כיבוש, ומדמיינים לעצמם איך זה להיות ערבייה, פלסטינית, ואישה בישראל, שבאים איתי לצעדת יום הנכבה כל שנה, ממשיכים להזמין. איך אתם יכולים לבקש ממני כזה דבר, האם עד כדי כך שכחתם מי אני ומאיפה אני באה? האם התבוללנו יותר מדי, אנו ערביי 48?
השנה בפעם הראשונה בחיי, יצאתי מהבית, ולו רק כדי לראות מה זה אומר, ואיך זה נראה ונשמע. הופתעתי לראות אנשים שמחים בעצמאות מדינתם, הרי זו תחושה שאני לא הרגשתי מימי, גאווה, ודגל שאפשר להניף בלי לפחד שמישהו יתנכל לך, או יקלל אותך. הרגשתי לא במקום, לא בבית. אני לא אצא שוב בשנים הבאות.
זיקוקים בתל אביב, פצצה בעזה
צפיתי בזיקוקים מעל העיר, תמיד אהבתי זיקוקים, אבל כל הזמן חשבתי איך אוכל להסתכל, ליהנות, איך ארכב על אופניי במורד שדרות בן ציון, הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, ולא לחשוב על כל הסבל שהיה פה לפני 61 שנים. או באינתיפאדות, או במלחמות לבנון, או כל יום בגדה המערבית. איך אוכל לפדל לי בהנאה, כשבעזה לילדים אין זמן ללמוד לרכב על אופניים, כי כל הזוועות שהם רואים מבגרות אותם במהירות מואצת, וכל הזיקוקים שהם ראו זה פצצות תאורה.
ביום זה מציפה אותי מערבולת של רגשות, של צורך להרגיש הכרה במצב המורכב שלי. אני לא רוצה לקלקל לכם את החגיגה, או שמא אני כן רוצה, ומפחדת שתחשבו שאני לא דמוקרטית, אנוכית, או לא מאמינה בחופש המחשבה והפרט, דברים שהם לא נכונים בעליל, אבל כך זה יצטייר.
בערב יום העצמאות אני עוצמת עיניים, ורואה עתיד של עוד התעלמות, עוד חוסר שיתוף, ועוד תחושת זרות. אין בידי חוץ מלהרגיש פסימיות מתגברת, וכמיהה לשיוויון. אני רוצה לדעת איך זה מרגיש לחגוג את היום הזה, אבל בינתיים, אין לי עם מה להזדהות.