עד לאחרונה, הייתה מורגשת בוואדי ערה ובאזור עירון ומנשה פריחה בכל הקשור ליחסי יהודים-ערבים ובניית חברה משותפת. הכול העיד על כך: האווירה השקטה בוואדי; היחסים החברתיים המתפתחים דרך הפרויקט של שותפות בין קהילות; הגלריה לאמנות באום אל-פחם; בית הספר המשגשג "גשר על הוואדי"; ביקורים הדדיים; המסחר המשגשג בשווקים של ברטעה, כפר קרע, באקה - ובמקביליהם גן שמואל, חדרה ופרדס חנה-כרכור; המפעלים באזור שמעסיקים עובדים יהודים וערבים כאחד; ועוד דוגמאות של עשייה אזרחית ענפה.
ביום רביעי שעבר נקטעה, באבחה אחת, הפריחה החברתית. מדינת ישראל החליטה להרוס את בית אבו שרקייה שחולש על צומת ברטעה-כביש ואדי ערה (65). הריסת בית אבו שרקייה שברה קוד של הסכמה משותפת, היות שהבית נבנה עוד בשנת 1969. 44 שנים גרה בו משפחה שלווה, של אנשי חינוך וחברה שמחנכים ומטפחים את השותפות באזור ובמדינה.
הריסת הבית חידדה עד דק את העצבים החשופים של החברה הערבית, שנושא הקרקע והדיור אינם פתורים בה ואינם נותנים מענה לצרכים הרבים. אם בית אבו שרקייה נהרס אחרי יותר מ-40 שנה, איך ירגישו הרבבות שחיים בוואדי בבתים במעמד דומה? האם לא ברור שיש כאן מסר שיוצר אי שקט עצום וחושף באחת את תחושות האפליה והשנאה של רבים מערבי ישראל כלפי מדינת ישראל? בית אבו שרקייה נתפס עד יום רביעי האחרון כסמל ההתמודדות עם מדיניות צווי ההריסה המפלה ולכן הריסתו נתפסת כסמל לחולשה ולחוסר האונים של הציבור הערבי. מכאן קצרה הדרך להריסת המרקם השברירי של היחסים המשותפים באזור בו גרים במשותף יהודים וערבים.
להסדיר את נושא הקרקע
התסכול הגדול מתפרץ כאשר מתפתחות, מחד, הערים היהודיות החדשות קציר וחריש, ומאידך - מוגבלים שטחי השיפוט של הרשויות הערביות, לא מקודמות תוכניות מתאר ומתגברים אירועי "תג מחיר". יתרה מכך, הריסת בית אבו שרקייה הובילה בימים האחרונים, מלבד ההפגנה שנערכה בשטח, גם למסרים קשים ברשתות החברתיות, גם של כאלה שהיו עד לאחרונה תומכים ותיקים של הדו-קיום: "הגיע הזמן להשתמש בכוח, די לניסיונות לבנות שותפות עם היהודים, הם לא סופרים אותנו. רק אם נגיב בכוח ובאלימות תיפסק הפגיעה בנו ויינתנו תשובות לצרכים שלנו".
כשהמסר הזה יוצא מאנשים ומנהיגים שעד אתמול היו סמל לשותפות יהודית-ערבית, זוהי סכנה עצומה. יש כאן סכנה גדולה לחיי אדם, לדמוקרטיה וליכולת לחיות ביחד בעתיד. חשוב מאוד לקרוא שוב את דו"ח ועדת אור על אירועי אוקטובר 2000. מה שמתואר שם ושהוביל לפרוץ המאורעות קיים היום בשטח. 13 שנה עברו והמציאות לא השתנתה.
נדרשת עשייה משותפת של הממשלה והמנהיגות של החברה הערבית, על מנת להסדיר את נושאי הקרקע והדיור. אי אפשר ואסור להמשיך ולעצום עיניים אל מול חומר הנפץ שיכול להבעיר את החברה הדמוקרטית בישראל. מסוכן מאוד להמשיך לשחק באש באמצעות הריסת בתים של אזרחים דורשי שלום, שבונים בחלקת האדמה שלהם את ביתם.
לבסוף, חובה על כולנו למצוא פתרון הומני שיאפשר לסעיד אבו שרקייה בן ה-75 ולבני ביתו להפסיק לרבוץ בסככת הצל שלרגלי הבטון שנהרס. הבית ההרוס מסמל את עוצמת השבר, אך ממנו גם צריך לצמוח הסמל ליכולתה של מדינת ישראל למצוא פיתרון לשבר הזה.
יניב שגיא הוא מנהל גבעת חביבה, שפועלת לקידום השלום בישראל. ריאד כבהא הוא מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה. גבעת חביבה זכתה בשנת 2001 בפרס אונס"קו לחינוך ולשלום
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il