המוסלמים אמנם לא חוגגים את חג הפסח, אך מושג החירות והחופש שטבוע בסיפור יציאת מצרים, מדבר אל לב בני כל הדתות. בפסח 2013, יש בישראל קבוצה גדולה שאינה חופשית לממש את הפוטנציאל הטמון בה. לצערי, כערבי מוסלמי, המראה שנגלה לעיני בבואי לבחון את היחס לנשים בחברה המוסלמית בישראל, אינו מראה שאני יכול להיות גאה בו.
די בנתון מרכזי אחד בכדי להבין את גודל הבעיה: לפי נתוני משרד הכלכלה והמסחר, רק 22% מהנשים הערביות לקחו חלק בשוק העבודה ב-2008, לעומת נתון מקביל של 67% בקרב נשים יהודיות. האיסלם מעולם לא הגביל נשים. בתקופת הנביא מוחמד הייתה זו אום ווארקה, שבזכות בקיאותה בקוראן הובילה תפילות, והמחזה של תפילות משותפות של נשים וגברים, גם הוא לא היה נדיר בראשית ימי האיסלם.
אך בעוד שהדת העצימה נשים - התרבות היא זו שיצרה את המגבלות. החברה הערבית, במיוחד המוסלמית, היא חברה בעלת דומיננטיות גברית מובהקת. הגבר הוא המוביל - במשפחה, בחברה ובהנהגה. הרצון לשמר את אותה דומיננטיות גברית, הוא שעומד בבסיס היחס המפלה לנשים. כך משמרים הגברים את שליטתם באמצעות התניות תרבותיות, שמקבעות את מעמדה של האישה כמי שתפקידה מתמצה לרוב בניהול משק הבית וגידול הילדים.
אבל כמו כל מי שמנסה להתעלם מהמציאות ומהקדמה, גם החברה הערבית מאבדת אט אט את המבנה הפטריאכלי שלה. בעולם הערבי כולו וגם בישראל, קם דור חדש, דור שרואה את עצמו כחלק מהעולם המערבי המתקדם. דור שלא חושש להביע עמדה ולא מקבל כעובדה את נחיתות העולם הערבי לעומת המערב.
חברה שוויונית יותר תהיה גם מצליחה וחזקה יותר
הדור הזה מבין שחלק מהבעיה של החברה הערבית והמוסלמית, הוא חוסר השוויון שבה. יחס שוויוני לנשים, איננו רק אינטרס של הנשים המוסלמיות, אלא של החברה המוסלמית כולה. ההדרה הכמעט מוחלטת של הנשים ממוקדי קבלת ההחלטות בפוליטיקה, בעסקים ובמרבית תחומי החיים, תרמה רבות לפיגור של החברה הערבית מוסלמית ביחס למערב. חברה לא יכולה להתפתח, כל עוד היא אינה ממצה את הפוטנציאל הטמון במחצית מאוכלוסייתה.
הרצון שלי לראות חברה ערבית מוסלמית שוויונית יותר, נובע מהאמונה שלי שחברה שוויונית תהיה בהכרח גם חברה חזקה יותר ומצליחה יותר. הרצון הזה נובע במידה רבה מהעובדה שאני אב לשש בנות. שש נערות צעירות, חכמות ושאפתניות שחונכו להאמין בעצמן וביכולותיהן. כמו שבנותיי מאמינות בעצמן, גם אנו, הוריהן, מאמינים בהן ורוצים לראותן מסוגלות להתמודד כשוות בין שווים, בחברה שבה כל האופציות פתוחות בפניהן. חברה שבוחנת אותן על פי יכולותיהן ותכונותיהן, ולא על פי מגדרן.
לצערי המציאות הזו עדיין לא כאן, לא בחברה הישראלית בכלל ולא בחברה הערבית בישראל בפרט. לא הדת היא המכשול, כי אם התרבות, או ליתר דיוק, מעצבי התרבות. אם כולנו נבין כי המאבק הוא לא על השליטה, אלא על הקדמה ועל הרצון והצורך להיות חלק ממנה, השוויון יגיע מהר, כי חברה שוויונית תיטיב עם כולנו. כולי תקווה שעד פסח 2014, נעשה צעדים משמעותיים על מנת לשחרר את הנשים בישראל בכלל, ואת הנשים הערביות בפרט, מכבלי הדומיננטיות הגברית.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם מפלגת מרצ