ערב המהפכה והבוקר שאחרי תמיד נראים אותו הדבר: בלגאן אחד גדול. כולם עוסקים כעת בספקולציות על יום המחר וניתן לומר שקיימות לגביו כמה וכמה אפשריות חוץ מאחת - אף אחד, בלוב או מחוצה לה, לא יתגעגע לקדאפי. יש בצפון אפריקה פתגם מפורסם שאומר: "שחק אותה 'אהבל' ותרוויח". קדאפי מימש פתגם זה עד תום.
מלחמת האזרחים בלוב - כותרות אחרונות:
המורדים בלוב: מכתרים בניין ובו קדאפי ובניו
נוורלנד של קדאפי: בתוך ארמונו של שליט לוב
פרס על ראש קדאפי; שר החוץ שלו: שלטונו נגמר
אפשר כבר לדבר על קדאפי בלשון עבר ולהתמקד בצעירים ששמו קץ לחייו הפוליטיים ומשטרו הרודני. ראשו המוזהב של הפסל של קדאפי, שהיה לכדור לרגליהם של המורדים, הזכיר לכולנו את נפילתו של פסלו של סדאם חוסיין ובצדק העלה גם את החשש שהתסריט העירקי יחזור על עצמו בלוב. אבל יש כמה סימנים שתסריט זה לא יחזור על עצמו. האחד הוא סימבולי - כי הסימבוליקה מאוד חשובה בתנאים כאלה - לא ראינו אף דגל מעצמה שסייעה לאזרחים החמושים (המורדים) שהביאו להפלתו של משטרו של קדאפי. כולנו זוכרים את הדגל האמריקאי שהושם על פניו של הפסל של סדאם ואת החיילים האמריקאים שהסתובבו בין רגליהם של אזרחים שלא נטלו חלק במערכה.
אבל נעזוב לרגע את הצד הסימבולי ונתמקד בצד הקונקרטי, נתמקד במועצה הלאומית הזמנית של המורדים והיו"ר שלה מוסטפא עבד אל-ג'ליל. אלה הפגינו עד כה אחריות, פרגמטיות, שיקול דעת, והחשוב מכל, רטוריקה חדשה מאופקת ולא מתלהמת שמעלה את החוק (במובניו האוניברסליים) מעל כל.
בעת ביקורה בארמון האליזה בצרפת, התחייבה הנהגת המועצה הזמנית שאף אחד מחברי ההנהגה לא יבקש לשלוט לאחר מכן וגם לא ירוץ לבחירות שיתקיימו. תפקידם הוא להנהיג את האזרחים החמושים, המכונים "מורדים", ולהוביל אותם אל סוף המשימה, דהיינו, הפלתו של המשטר הרודני. אז הם ייסוגו וישמשו כיועצים.
המועצה הזמנית התחייבה לפעול בשקיפות ולשתף את הקהילייה הבינלאומית בהקמת משטר שמכבד את החוק כפי שמקובל במדינת החוק המודרנית. עד כה המועצה לא ניכסה לעצמה את הניצחון, היא מכירה בתושייה של ה"אזרחים החמושים" שנלחמו על החופש, אך היו"ר לא משלה את עצמו ויודע שהתושייה לבדה לא הייתה מפילה את המשטר הרודני.
בנאומו האחרון של היו"ר לא שמענו משפטי פאתוס ולא רטוריקה מתלהמת ומהללת עוצמה וכוח. לא שמענו על נכונותם של האזרחים למות למען החופש, על אף שלא מעט מהם עשו בדיוק כך. שמענו שפה חדשה שמכירה בחולשה, מודה על עזרת נאט"ו ומתחייבת שלא לאכזב. סגנון זה הוא תופעה חדשה בלקסיקון הפוליטי של המזרח התיכון בתקופה המודרנית.
תוצר נוסף של המהפכה הלובית הוא שיתוף פעולה מפוכח עם ה"מערב", בגובה העיניים, אם אפשר לומר. הלובים יודעים כי האירופאים והאמריקאים עוזרים להם בגלל הנפט, אבל הם לא רואים בזה סוג של "צביעות מערבית" או חמדנות של "האדם הלבן" כפי שהיה מקובל בעולם הערבי ובקולוניות שהשתחררו.
הם מבינים שהמדינות פועלות קודם כל לפי האינטרסים שלהם בסוג של Realpolitik - פרגמטיות שהם רוצים ליטול בה חלק. אם ניתן לסכם את ההסכם בין המועצה הזמנית לאירופאים ולאמריקאים - הסכם שחלקו בשתיקה וחלקו בעל פה - הייתי מתאר אותו כך: "יש לנו נפט שאותו קיבלתם ברבע מחיר ועכשיו הגיע הזמן להחזיר את החוב. עזרו לנו להיפטר מהרודן ששמרתם עליו ואנו נקים מדינת חוק, צדק ודמוקרטיה. נדאג שהכסף יגיע לעם וניצור יציבות פוליטית וכלכלית על הגדה הדרומית של הים התיכון, יציבות כלכלית ופוליטית שהם מתכון מצוין לבלימת ההגירה מאפריקה ומצפון אפריקה לאירופה".
האם כל זה יכול להתרסק על סלע השבטיות? הלובים ערים היטב למבנה החברה שלהם. בלוב המילה קבלייה (שבטיות) היא מילת גנאי המסמלת פילוג ופיגור, ובעת ובעונה אחת מהווה מקור לזהות פרטיקולרית ואף לאצילות. על האינטלקטואלים והחברה האזרחית הלובית שתקום לפוגג אמביוולנטיות זאת על ידי יצירת שיח ושפה חדשים שיאפשרו לאזרח הלובי לנוע בין שתי המשמעויות המנוגדות לכאורה של המושג, כפי שאנו נעים בין כמה זהויות בחיי היומיום שלנו.
כל לובי שנולד וגדל בעיר, שייך תיאורטית (או בפועל) לאחד השבטים, אבל אין לחשוב כי שבטים אלה הם בדווים נוודים שחיים מתחת לאוהלים במדבר, מאמינים שהם שייכים לאב קדמון ומחכים שמשטר קדאפי יעלם כדי לפשוט על הערים. השבטים הוא העם והעם הוא השבטים. האזרחים החמושים שנלחמו למען החופש הם ילדי השבטים שאנו מדברים עליהם והם שיקימו החברה האזרחית הלובית שתקום.
מושג (וגם מוסד) השייכות השבטית הוא מאוד נזיל. הוא משתנה כמו כל הגדרה עם נסיבות הזמן והמקום. הוא סמל זהותי של שייכות כמו שייכות לעיר או לשכונה או למועדון כדורגל, אך מתפוגג בפני נושאים על-שבטיים כגון הלאומיות. המפכה הלובית האחרונה לא תביא להיעלמות מוסד השבטיות, אבל בהחלט תשנה את הגדרתו ומשמעותו עבור האזרחים הלובים שנלחמו למען החופש.
לכל מהפכה צד פטישיסטי שמתבטא בבזיזת רכושם של העשירים או של המדכאים או בעריפת ראשים. המועצה הזמנית של המורדים התחייבה שהיא לא תוציא להורג את נאמניו של קדאפי, אלא תשאיר להם את דלת החנינה פתוחה. עוד פרט מאוד חשוב הוא האופן שבו המשפט של קדאפי, של בניו ושל מקורביו יתנהל. אם שפת החוק, לקחי העבר וכבוד האדם (גם אם הוא פושע ורודן) יגברו על שפת הנקמה, העונש הפיזי וההוצאה להורג - אזי נדע שמשהו השתנה. אבל אם נשמע רטוריקה שרוצה רק להעניש את הפושעים מבלי לתקן את עוולות משטרם, אז נדע שלא המהפכה הלובית הצליחה - מהפכות בדרך כלל לא מצליחות - אלא שנוצר ה"אני המהפכני" של האזרח ושל האזרחית שצריכים להמשיך ולהיות מוכנים לבעור בכל פעם שמכונת הדיכוי תנסה לכבות ה"אני המהפכני" שלהם.
זה ההיגיון, להערכתי, שמאחורי ה"ברית" בין ה"מורדים", או האזרחים החמושים כפי שאני מעדיף לכנותם, לבין נאט"ו. זה היה משא ומתן בין שני גורמים לא שווים אבל הוא נעשה באופן דמוקרטי. זהו בהחלט מצב חדש.
סמיר בן-ליישי הוא חוקר במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה ודוקטורנט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב