באוגוסט אשתקד נכנסו תשעה פליטים לאולם בית המשפט המחוזי בבאר שבע. הם ישבו קפואים כשהקריא השופט את שמותיהם, תלו בו עיניים עייפות. לרגע חשב השופט שאיש מהרשומים בפניו אינו נמצא - התשעה לא הבינו אפילו את שמותיהם במבטא הזר. היום תדון ועדת הפנים של הכנסת בהצעת חוק ממשלתית להקמת בית משפט מיוחד לאנשים אלה. "בית הדין לזרים", אם יוקם, יופקד בין היתר על החלטות של משרד הפנים בענייניהם של פליטים.
מדי פעם מורחק איזה עניין מאולם המשפט הכללי ועובר לבניין שכן; ישנם נושאים רגישים, בהם תגרנותו של בית משפט עשויה להזיק: כשהוקמו בתי המשפט למשפחה, ביקש המחוקק לתת ביטוי לצורך באינטימיות מסוימת בסוגיות אלו. יש נושאים שדורשים מומחיות נדירה: בית המשפט המחוזי בחיפה הוא היחיד שפיתח בקיאות בקושיות המיוחדות לחיי החובלים. כך גם לפי דברי ההסבר של הצעת החוק להקמת בית דין לזרים: כדי לשפוט זרים יש צורך במומחיות מיוחדת, ורגישות לעניינים פרטיים.
ללא קול וללא מבט
אך מהן הרגישות והמומחיות שמציעה הממשלה? סעיף אחד עונה על שתי השאלות. בעניין הרגישות, בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב שמדובר באוכלוסייה פגיעה הכוללת קורבנות סחר בבני אדם ובנשים, שחלקן עברו אונס ועינויים קשים. מדברי עורכי הדין המייצגים אותם עולה תמונה של מערכות יחסים מורכבות, עם נשים שמתקשות לתת אמון, בוודאי ברשויות אכיפה של מדינה שאין להן מעמד בה. דווקא עבור אוכלוסיה כזו יצרה הממשלה, באמצעות הסעיף, בית דין ללא קול וללא מבט, בו מתקיים הדיון בדרך כלל רק באמצעות מסמכים. אכן, כך תקנה ישראל את אמונן של קורבנות הסחר בבני אדם.
בעניין המומחיות המיוחדת לזרים; כדי לעמוד על זכויותיהם, נדרשים האנשים האלה לבוא למשפט בתרבות זרה. בפעמים הנדירות בהן יש להם עורכי-דין, גם הם לעתים קרובות אינם דוברים את שפתם. במסורת היהודית מסופר על שלמה, השופט והחכם באדם שידע גם לדבר עם חיות, אבל סביר להניח שהשופטים שלנו, חכמים ככל שיהיו, אינם דוברים את שפות כל בני האדם. ה"מומחיות" המשפטית המיוחדת אינה כוללת השכלה בתרבויות הטיגרינית, הסאהו, העפאר והבלין (כולן קבוצות אתניות באריתריאה).
אוצר המלים המוגבל של הממשלה
כעת אומרת להם הממשלה: אתם לא תבואו בפני שופט גם אם תתאמצו. תכתבו את המכתבים שלכם, ותשלחו בדואר. נניח לרגע שאפשר היה לקיים כך דיון משפטי הדרישה לכתוב מבטיחה שבפועל זה לא יקרה. עיון בנתונים שמפרסם יונסק"ו מגלים, ראו זה פלא, שדווקא במדינות מהן מגיעים הפליטים, שיעור ידיעת קרוא וכתוב הוא הנמוך ביותר בעולם. בצ'אד מדובר בשליש מהאוכלוסייה; בחוף השנהב מדובר בחצי.
למרות זאת, לא מדובר באנשים נבערים. שפותיהם בדרך כלל אינן נכתבות, אך יש בהן מסורות של העברת מידע בעל-פה: רבים מהפליטים מדברים ארבע או חמש שפות אפריקניות. ועדיין, הם אינם יכולים לשלוח מכתב לשופט - גם לא בשפה שלהם. כאן אולי נמצאת המומחיות של הממשלה - מומחיות בסגירת דלתות בפני פליטים, השזורה ברבים מסעיפי החוק. בניגוד לפליטים, דווקא לממשלה אוצר מלים מוגבל. המלה "פליט" למשל, אינה מופיעה בהצעת החוק כלל.
אנו תומכים בהקמת בית משפט מיוחד, אך אם כך נראית ה"רגישות" של הממשלה ו"המומחיות" שהיא מציעה, אין לנו צורך בהן. תחת רגישות ומומחיות, אנו דורשים הכרעה ערכית, לפיה מדינת ישראל מקשיבה לפליטים ומגנה עליהם. לפיה ילדים שגדלים בה הופכים לאזרחים. בית משפט כזה לא ייקרא "בית הדין לזרים", שם שבעצמו מבטא את המומחיות בניכור כלפי האוכלוסיות הללו, אלא יהיה בית משפט עצמאי שיקרא "בית המשפט לפליטות והגירה". תנאים להקמתו של בית משפט כזה הם זכות ייצוג לכל מי שיבואו בפניו, קביעתה של הזכות הבסיסית לפליטות בחוק, ופתיחתם של מסלולי הגירה לישראל. רק כך נבטיח הליך הוגן לגר הגר בתוכנו.
* עו"ד איתמר מן הוא מנהל המדיניות של עמותת "אנו פליטים" ודוקטורנט למשפטים באוניברסיטת ייל.