דאגה לציבור היא בגידה במדינה?

מעשיה ידועה מספרת על עקרב שביקש לחצות נהר. בצר לו ביקש מן הצפרדע שתעביר אותו. הצפרדע התלבטה, אך לבסוף השתכנעה על ידי העקרב להעמיס אותו על גבה, בטענה שעקיצתו תביא לטביעתם המשותפת. בשיאה של הצליחה מרגישה הצפרדע עקיצה ומתחילה לשקוע. בכוחותיה האחרונים היא שואלת: "למה עקצת אותי? הרי כעת גם אתה תטבע". העקרב ענה, בפשטות: "כי אני עקרב".

במשך עשור של פעילות ציבורית, בהתנדבות או בשכר נמוך, הוזהרתי לא פעם על ידי "בעלי נסיון", כי נגיעה בחומרים הקשים של החברה הישראלית עלולה להותיר גם צלקות. עד השבוע הצלחתי לצלוח את ההפגנות, התכתובות, ההופעות בתקשורת, הארגון הקהילתי של אוכלוסיות מוחלשות, המפגשים עם מקבלי החלטות, בטוב יחסי, עם שריטות הכרחיות ותו לא. השבוע גיליתי שאני, בעצם, כמו רבים וטובים בחברה הישראלית, פשוט "עוכר ישראל". ואני לא ידעתי שאני, תושב עוטף עזה מבחירה, מחנך לשעבר ומתנדב, פעיל חברה וסביבה, כזה.

קצפו של הארגון הלא מוכר המכונה "הפורום למען ארץ ישראל" יצא עלי ועל חברי, כיוון שהעזנו לדרוש בחינה רצינית ומעמיקה של האופן בו מחולקות ההכנסות מקידוחי הגז הטבעי הונפט. זאת, על רקע תגליות הגז האחרונות, הצפויות להניב הכנסות של מאות מליארדי שקלים, ועל רקע הקמת וועדת הבדיקה הכלכלית בנושא, בראשות הפרופסור איתן ששינסקי.

נדמה היה לי שראוי שארגוני הסביבה והצדק החברתי ישמיעו קול בנושא ומסיבה זו טרחתי על מנת לרכז כעשרים מתוכם, לטובת ניסוח מכתב לוועדה. המכתב ביקש לבחון את גובה התמלוגים, את הצורך להשקיע את ההכנסות בצמצום פערים חברתיים ולטובת הדורות הבאים, ואת ההכרח לייצר תהליך שקוף וציבורי רחב, לטובת ההכרעה בשאלות חברתיות הרות גורל אילו.

השבוע גיליתי שכל מי שניסו, יחד איתי, לקרוא לשינוי עוגת ההכנסות לטובת רווחה, חינוך וסביבה, חלקם רדיקלים ממני בתביעותיהם, משרתים בעצם את המצרים והתלות בגז שלהם. עוד גיליתי כי הדרישה שלנו, להעלאת חלקה של המדינה בהכנסות, כפי שמקובל בעשרות מדינות מתוקנות אחרות, יביא לעזיבת טייקוני הגז את המדינה והפקרתה לאינטרסים "אויבים" ו"זרים". כל זה, הרי, חלק מסדר היום של "הקרן החדשה לישראל", שעם אנשיה אני נמנה. למען האמת, מצאתי את עצמי בחברה טובה, עם שלי יחימוביץ משמאל וכרמל שאמה מימין, שר האוצר, הד"ר יובל שטייניץ, מקים הוועדה, ממעל, ואינספור פעילים מתנדבים מסביב. ובכל זאת, אני מודה ומתוודה, נבהלתי.

נבהלתי מן הקלות בה ניתן להשליך רפש סתמי לחלוטין, החוצה את גבולות ההזוי, ולקבל מחיאות כפיים מכלי תקשורת ארצי, עיתון "מעריב". נבהלתי מהאפשרות להכפיש את שמם של אנשי מקצוע, שאינני מכיר ואינני שותף לדעותיהם, כפרופסור ששינסקי, דבר שיקטין עוד יותר את הסיכוי לגייס ראשים בריאים למיטה חולה כזו, בסיבובים הבאים. נחרדתי מהדרך בה ניתן לקשקש, בחסות עונת המלפופונים, כמה מילים על "ערבים" ו"בוגדים" ולנסות ולהסית בעזרתן, כנגד אנשים וגופים שתרמו אינספור שעות ומשאבים, לטובת שינוי לטובה בחברה הישראלית. וכולנו יודעים שהיא זקוקה לזה.

חברי כנסת ותיקים סיפרו לי על גדודי הלוביסטים שהפעילו כל טריק כתוב ולא כתוב ב- 2002 ומנעו את העלאת התמלוגים לגילויי גז ונפט, בסיבוב הקודם. בישראל של 2010, מספיק, כנראה, לפמפם גופים בדיוניים שיצעקו "חמאס" ויהרגו כל סיכוי לשינוי חברתי לטובה. אני מודה ומתוודה שבלי שרבים וטובים בחברה הישראלית ישמיעו קול צלול ולא יטמנו את ראשם בחול "עד יעבור זעם", יהיה לי קשה להמשיך. אז אולי אקים את "חזית הפטריוטים" שיאשימו את המאשימים בחרחור הריב והמדון, לטובת לא אחר מאשר נסראללה ואירן. אז יבוא לציון גואל.

• הכותב מנהל תחום סביבה וקהילה בשתיל, מבית הקרן החדשה לישראל.