כמחוקקים, אין דבר שהיינו רוצים יותר מאשר להאמין שהמלים בחוקים שאנחנו מנסחים יהיו למציאות. אך למציאות כללים משלה. לא מעט חוקים יפים מלאי כוונות טובות מייצרים מציאות שבינה לבין לשון החוק המתקדמת אין דבר וחצי דבר. כזה הוא חוק זכויות התלמיד. חוק זה, שנחקק לפני עשור, מבקש לשרת מטרה נעלה שמירה והגנה על זכויות התלמיד. אך בפועל הוא תרם תרומה מכרעת לפגיעה בזכויות התלמידים.
לא ניתן להגן על התלמידים
החוק, שנועד להגן על התלמידים בכלל, ועל החלשים בפרט, גזל מהם את הדבר היחיד שיכול להגן על זכויותיהם בזמן באמת מורה עם סמכויות היכול לעמוד מול בריונות ללא מורא. לכל תלמיד הזכות ללמוד בביטחון, ללא חשש מהשפלה ומאלימות. זכות זו נרמסת יום-יום על-ידי מתי מעט תלמידים בריונים שהמערכת נותנת דרור לאלימותם. רק מורים הזוכים לסמכויות ולגיבוי כדי למלא את תפקידם ולפתח תרבות התנהגות ראויה, יכולים להגיב לפגיעות אלה בעת התרחשותם. חוק זכויות התלמיד פגע אנושות ביכולתם למלא תפקיד מכריע זה.
המורים מצאו עצמם חסרי אונים להגן על התלמידים החלשים ולפעול למען אווירת לימודים תרבותית. החוק הפך לסמל שהשפעתו התרחבה הרבה מעבר ללשון היבשה. מורים גילו שניסיונות להפריד תלמידים נצים ולמנוע אלימות כנגד ילדים, או אפילו צעדים פשוטים כגון נגיעה בכתף של תלמידה כדי להסות אותה בעת הרצאה ועד בדיקת מחברות כדי לראות מי הכין שיעורי בית, הובילו לזעקות שבר מצד התלמידים כי "זכויות התלמיד נפגעו".
משפטיזציה של יום הלימודים
עיגון זכויות התלמידים בחקיקה ראשית הביא למשפטיזציה, בה מורים מצאו עצמם מאוימים תכופות בתביעות מצד עורכי דין. יש בתי ספר שבהם ילד אלים שאחד מהוריו עורך דין, שיתק את בית הספר. הזכות, הראויה כשלעצמה, לשימוע בטרם יורחק התלמיד לבית ספר אחר, גרמה בפועל לכך שתלמיד אלים המשליט טרור בבית הספר, קיבל צ'ק פתוח בחסות החוק להמשיך במעשיו.
בוועדות הערר, הנטייה הייתה לעמוד לצדו של התלמיד האלים המציג מצג שווא של דמעות תנין בעוד שקולם של מאות תלמידים ומורים שנפגעים מהתנהגותו לא זכה לייצוג שקול. במקום שהמערכת תסייע להציל תלמיד זה מעצמו, על-ידי חינוכו להקפדה על כללים והתנהגות נאותה, היא עודדה את ההפקרות.
כך, במשך השנים, הבינו המורים, שאינם זוכים להגנה משפטית מתוקף תפקידם, שאין להם ברירה אלא להימנע מעימותים ולהיכנע לבריונות של קומץ תלמידים והורים. יש המציעים לעגן גם את חובות התלמיד וזכויות המורה בחוק. אך אלה רק יחריפו את המשפטיזציה של המערכת. התדיינות של שנים בבתי משפט שבה מורים ותלמידים יעמדו משני צדי המתרס לא תתרום לקיום לימודים תקינים. לכן גם העובדה שאחד הסעיפים השערורייתיים ביותר בחוק תוקן זה מכבר אינה מספקת. בחוק נותרו סעיפים רבים הנדמים יפים על הנייר, אך יישומם בפועל אינו כך. על משרד החינוך לנסח את זכויות וחובות התלמידים והמורים בשיתוף כל הגורמים, כולל מועצת התלמידים הארצית ולעגן אותם בתקנותיו, אך לא בחקיקה.
מדינת ישראל יכולה לקיים מערכת חינוך ציבורית מצטיינת הנותנת מענה לכלל התלמידים. ביטול חוק זכויות התלמיד לא יביא מזור לכל צרות המערכת, אבל הוא יסיר את אחד החסמים המעשיים והסמליים בתהליך ההכרחי להבראתה. למחוקקים, כמו לרופאים, יש מחויבות לכל הפחות "לא לגרום נזק". וחוק זכויות התלמיד, למרות הכוונות הטובות הגלומות בשמו, גרם נזק במבחן המציאות.
* ח"כ ד"ר עינת וילף הניחה על שולחן הכנסת הצעה לביטול חוק זכויות התלמיד. עם פתיחת כנס הקיץ של הכנסת, צפויה ההצעה לעלות בקרוב לדיון בוועדת שרים לענייני חקיקה.