טננבלוף

אז אלחנן טננבוים שקרן. שקרן זה לא הדבר הכי נורא שאפשר לומר על בנאדם. אם חושבים על זה בהגינות: כולנו שקרנים. אבל זו הרי קלישאה, והסיפור של אל"מ במיל' אלחנן טננבוים הוא הכל חוץ מקלישאה. הוא אמנם משעמם במקצת, סנסציוני ללא פרופורציה ולפי צו הישראליות גם טבול בביטחוניזם מוגזם - אבל הוא הכל חוץ מקלישאה.

שאל כל מוישה זוכמיר ברחוב והוא יגיד לך שהסיפור של אלחנן טננבוים טלטל את אמות הסיפים הפרטיות שלו, שיבש עליו את דעתו והצליח לגרום לו להרהר מחדש במשמעות המושג "לא ברור". לא ברור איך הגיע טננבוים ללבנון, לא ברור מה חיפש שם, לא ברור מה מסר לשוביו, לא ברור אם אלה בכלל היו מארחיו, לא ברור אם הוא מתלוצץ או אירוני כשהוא מכריז על עצמו "ג'יניוס", לא ברור מי מחורפן יותר ממי: הוא מהפוליגרף או הפוליגרף ממנו, לא ברור מה הקשר שלו לסמים, לא ברור כמה שיניים עומדות בפיו, לא ברור איך קשור בנו מחוץ לנישואים לכל העניין.

דבר אחד שכן ברור בפרשיה הסהרורית והמגוחכת הזו הוא מעשה הבגידה. לא, לא, טננבוים אינו בוגד. רחוק מזה. כלומר יכול להיות שכן, אבל לך תדע. לא ברור. אבל בגידה, בכל מקרה, הייתה גם התבצעה כאן: בגידה של טננבוים באמונו של הציבור. יותר מאשר הסכנה הביטחונית "מהחמורות בתולדות המדינה" כפי שהתבטא יובל שטייניץ - פילוסוף הבית של המינוף התקשורתי העצמי – הנזק החמור שגרם אלחנן קשישא לציבור בישראל הוא כאבה של הסטירה שהטיח בפרצופו, היריקה העסיסית שירק בפניו כשהודה בחצי פה: "אמנם שיקרתי", ואז הוסיף, "אבל לא בגדתי".

טעות בידיך, אלוף משנה. טעות גסה. בגדת ועוד איך. בגדת ביכולתו של הציבור לצפות במהדורת החדשות בטלוויזיה, להחזיק את עיתון הבוקר, או לגלוש ברשת מבלי לחוש בגרונו את ריחה החמוץ של תחושת הבגידה. או במילים של מוישה זוכמיר: "איך הוא יכול? איך הוא מסוגל? איך הוא מרשה לעצמו לשקר?" זה העניין, בריגידיר קולונל טננבוים: העם בישראל אינו מורגל בשקרים, בשקרנים. הוא מורגל ברמאים, בנוכלים, במבטיחי הבטחות כזב, בפוליטיקאים מושחתים, בגנרלים תמהוניים שמנסחים בהתאמה עם דובר צה"ל הודעות מופרכות, אבל הוא לא מורגל בשקרנים.

ליצחק רבין, עליו השלום, שהבטיח ושב והבטיח כי לעולם לא יירד מהגולן ואז ניהל משא ומתן מפורט עד לרמת שירטוט המפה על השבתו של אותו גולן לידיים סוריות, סלח הציבור בקלות בה מוחלת אם לילד שהסתיר ממנה מה עלה בגורל הציון שלו במתימטיקה. את השקר של אהוד ברק שהבטיח ושב והבטיח, ואפילו הצטלם עם אהוד אולמרט, שלא ישא וייתן על ירושלים, ספג הציבור לקרבו מבלי שדרש ממנו לבוא בדין ודברים עם מכשיר הפוליגרף. ונתניהו והבטחותיו - והסכם וואיי שלו, העומד בניגוד מוחלט להן, גם הוא נוכה מאשמה ומתג הזיהוי של השקרן והנה הוא פוסע מעדנות בדרכו חזרה אל הנהגת המדינה. כאילו כלום. ועל שרון ועל כל הבטחות השלום עם ביטחון וביטחון בצוותא עם שבת אחים גם יחד שלו אין צורך להכביר מילים - שלא לדבר על הסרחון הציבורי (המלווה בזעקות השבר הקומיות של "אתם השתגעתם לגמרי?!" המפורסמות) - נראה גבר אחד בישראל שיקום לקרוא בפניו "שקרן". אפס, כי פטריוטים ישראליים אלה, אינם שקרנים.

אבל אתה, אלחנן. אתה שקרן. ובוגד. הצלחת לקלף מעל לישראל ולישראליות את מסיכת הצביעות, את מעטפת כפל הסטנדרטים ולגרום לכולנו לעמוד משתוממים מול החוצפה בה העזת להישיר את עיניך החומות הקטנות אל פני הפוליגרף הלאומי שלנו ולהוציא לו אצבע משולשת. בוודאי עשית זאת בתמימות, באותה נאיביות שהובילה אותך לדובאי, או לבריסל, או לציריך, או למתקן החקירות של השב"כ – ובכל זאת, מה חשבת לעצמך? האם סברת באמת ובתמים שנאפשר לך לשקר לפרצופנו ולחמוק מזה כאילו כלום? נעתור לבג"ץ, נפרסם פרטים זדוניים על חייך הפרטיים, נחשוף את פרצופך האמיתי ברבים. והכל, רק בגלל שהעזת לשחק ב"נדמה לי" עם הפוליגרף הציוני הקטן שלנו.

לכולם נסלח ונמחל, ואפילו נכנה זאת בשמות: "תחמנות ישראלית", "עבודה בעיניים", "ישראבלוף", "חוצפה ישראלית". אבל לך אלחנן, לא ולא. בשום פנים ואופן לא. אותך נכנה שקרן. ואם יום אחד יושב לך הדרכון ותצא עם משפחתך לנופשון בקפריסין, נעצור אותך באמצע לימסול ונשאל אותך: "מאיפה אתה מוכר לנו?" ואז ניזכר: "אה, אתה השקרן. חנן משהו". בעוד שלוש שנים, איש לא יזכור דבר מהפרשה הזאת, אלחנן. הדבר היחיד שיוותר הוא אות הקין שאנו מדביקים לך, בשעות אלה ממש, על מצחך: אות השקרן. כי כאלה אנחנו, אלחנן. אתה מוכרח להבין, מוכרח לגלות כלפינו סלחנות. אנחנו צבועים ומתחסדים, בעלי זיכרון קצר, כפל מידות וסולם מוסרי הפוך על ראשו. זה לא בסדר, אלחנן, אנחנו יודעים. אבל זה כלום לעומת השקרים שלך.