לא הכל בסדר

הכותרת באתר הבית של הסופר האתיופי אייאסו עלאמיהו, שנודע יותר בשם העט האמה טומה ("הכל בסדר" באמהרית), מבשרת באנגלית: "פרשת המכשף הסוציאליסט – עכשיו גם בעברית", יחד עם תמונה של כריכת הספר. הוא לא מייחס את הפרסום הזה למחמאה עצמית, אלא למשהו גדול בהרבה. "בקשתי היא שתציין שזה חשוב לי", הוא כותב רגע לפני הראיון הקצר שאני עורך עמו, "אני רואה חשיבות גבוהה בכך שישראלים יוצאי אתיופיה יוכלו לקרוא את הספר הזה בעברית".

ככה זה אצל האמה טומה. הוא לא יגיד "אתיופים החיים בישראל", אלא יידע לנסח את ההגדרה המדויקת "ישראלים יוצאי אתיופיה". כפעיל פוליטי ששילם על עשייתו בהגליה עוד בימי המשטר של הקיסר היילה סילאסי, הוא מודע לכל ניואנס אפשרי שקשור בבני ארצו, ממנה הוגלה ב-1969 כשהיה בן עשרים. הוא משתמש במלים "עליה" ו"בית ישראל" בבקיאות רבה. כל זאת למרות ש"פרשת המכשף הסוציאליסט" אינו מתייחס ספציפית ליהודים, אלא לשלטון האימה שהנהיגו מנגיסטו היילה מריאם ואנשי החונטה הצבאית במדינה (ה"ד?ר?ג") החל מ-1974. הספר הוא כתב אישום חמור כנגד הדיקטטור, שפילס את דרכו לשלטון ברציחות (כולל זו של סילאסי הקשיש) והמשיך לטבוח ללא רחם בבני עמו עד שהופל ב-1991. האמה טומה מעולם לא חווה פיזית את ימי "הטרור האדום" שהנהיג מנגיסטו, אבל מפליא בסיפוריו על מעשי הזוועה שאפיינו את המדינה בימים ההם. החלק הראשון של הספר (שכדי להבינו טוב יותר חייבים לקרוא את ההקדמה המאלפת של פרופסור חגי ארליך) הוא אוסף עדויות פיקטיבי מעיניו של אזרח אתיופי שפוקד באופן קבוע את בית המשפט הגרוטסקי, בו נערכים משפטי ראווה מכורים מראש. ההומור המורבידי מתחלף בחלק השני בסיפורי קדרות פסימיים מחייהם של אנשי המחתרת שיצאו נגד השלטון.

עבור רובנו, העולם השלים את הפיכתו לכפר גלובאלי רק בעידן האינטרנט, אולם האמה טומה היה מעורה בנעשה במדינתו גם ממקום מגוריו בפריז, מה שעורר אותו לכתוב דווקא על השלטון שעלה לאחר גירושו. "הייתי מעורב מאוד בפעילות פוליטית נגד הד?ר?ג", הוא מסביר, "איבדתי הרבה חברים בתקופה הזו, כולל את אחי הגדול ואת בת דודתי הצעירה בגלל ה'טרור האדום'. למרות שלא הייתי באדיס אבבה בתקופה הזו, גם אני הייתי קרבן לטרור".

האמה טומה מספר מדוע החליט לכתוב דווקא על שלטונו של מנגיסטו ולא על זה של סילאסי. "ב-1993 (השנה בה נכתב הספר והודפס באנגלית, ד.ר.), המשטר האוטוקרטי כבר לא היה רלוונטי שני עשורים. לעומת זאת, זיכרון ה'טרור האדום' עדיין היה טרי. אסור לשכוח שנהרגו שם 250 אלף איש. הדיכוי והאכזריות של הד?ר?ג הופכים אותו לאחד הגרועים בהיסטוריה של עמנו".

זה מוביל אותי לשאול האם אין כאן סוג קונפליקט, שהרי הוא מצייר דווקא את המשטר שנגדו מחה באופן אקטיבי ושגירשו בסופו של דבר, כסובלני יותר באופן יחסי. "אין בכלל קשר. לא הייתה לי אפילו כוונה קלה לפאר את היילה סילאסי. זה כמו לשאול אם היית מעדיף להיטרף על ידי נמר או צבוע. גם היום תמצא אנשים שמסתכלים בייאוש על המשטר הנוכחי ואומרים 'מנגיסטו כבר היה עדיף'. באופן כללי, אני לא חושב שאלה שמכירים את העבר של אתיופיה יכולים להגיד ש'אצל סילאסי היה טוב יותר'. אנחנו האתיופים לא אנשים ששוכחים כל כך מהר".

במשפטים שאותם מתאר האמה טומה ניתנים עונשים חסרי פרופורציות ואכזריים באופן קיצוני מצד אחד ומעוררי צחוק והשראה מהצד השני. הוא מסביר: "כוחה של הסאטירה הוא להקצין, ואכן, המשפטים הללו מעולם לא התקיימו. אבל תאמין לי שהמציאות הייתה גרועה בהרבה ולא רק שלא הייתה פה הגזמה, אלא להיפך. קשה לתאר את שיטות העינויים שבהם השתמשה דיקטטורת מנגיסטו. חלק מהן אפילו לא הזכרתי, מתוך דאגה למשפחות שאיבדו את בניהן ולרגישות הקוראים".

הסיפור המרכזי שעוסק בעינויים הללו הוא "פרשת המענה הנועז", ובו עומד אחד מטובי המענים של השלטון למשפט לאחר שהעליב קצינים בכירים. מתוך עדותו (עמ' 64-65): "השיטות היעילות שעזרו לשמור על המהפכה רבות, אבל אני אזכיר רק חלק מהן. לתקוע בקבוק בתוך הואגינה ולדחוף אותו בבעיטות כלפי מעלה, להכניס מוט ברזל לוהט לפי הטבעת, לקלף את העור לאט שכבה אחר שכבה מן הזרוע או הירך ולהאכיל את המניאק בכפיה בבשר שלו עצמו, להטביל בשמן רותח ולסירוגין במים קרים כקרח, להשתמש במלקחיים כדי לקרוע את האף, לחתוך את הפין ולהכריח את אמו של האסיר לאכול אותו לנגד עיניו, לשים מלח ושתן על פצע מוגלתי". ואם זה הרע במיעוטו, יכול להיות שהאמה טומה צודק – כנראה שאנחנו באמת לא רוצים לדעת מה עוד קרה שם. קצת לפני שהוא מתאר את הטכניקות המקוריות, מעיד אותו מענה מהיכן שאב את היצירתיות שלו (עמ' 61): "שמע, היו לנו מורים ישראלים ואמריקנים. האמת, אני העדפתי את הישראלים, כי הם היו יותר מקצוענים, וחסרי רחמים כמו שצריך".

הוידוי הזה הוא, כמובן, כלי בידי המחבר לבקר גם אותנו, וטומה עושה זאת מספר פעמים בספר. ברשימה שכוללת את האיטלקים, האמריקאים, הצרפתים והרוסים מקבלת גם ישראל אזכור של כבוד ולא בקונטקסט חיובי. "הקשר בין ישראל לסילאסי היה טוב, והיחסים האלה באו לידי ביטוי גם בצד הצבאי", מסביר טומה. "לקראת סיום שלטון הד?ר?ג התהדקו היחסים של ישראל גם אתו, אולי כדי להבטיח את הצלחת העלייה של 1991. אנחנו מבינים את האינטרס שלכם לדאוג לעצמכם, אבל כשהוא מגיע נגד האינטרסים שלנו, אנחנו חייבים להתקומם. למרות שחיים אצלכם הרבה יוצאי אתיופיה, לדעתי השקפת העולם של ישראל כלפיה לא נכונה כשהיא חוברת לדיקטטורים. לישראל ולאתיופיה שורשים משותפים, והיינו מצפים לקצת יותר הבנה מצדכם".

להאמה טומה ביקורת קשה על המערב, על הקומוניזם ובעיקר על בני ארצו, אבל הוא לא איבד את התקווה. זאת, למרות העבר גדוש האסונות ולמרות העובדה ששערי אדיס אבבה עדיין סגורים בפניו. "אני מאמין שגם הדיקטטורה שנמצאת שם עכשיו תקרוס. האם אחזור לארצי אי פעם? זה לא ממש משנה. השלטון הזה, שאין לו אינטרס לטובת אתיופיה, חייב להיעלם אם העם האתיופי רוצה להגיע לנחלה. אלה שרוצים לראות את החלום הזה מתגשם ולא איבדו את החזון הם המנצחים האמיתיים בעיניי".