ים של דמעות: סיפור חייו הדרמטי של אמיר פרישר גוטמן

"איך אמרה מדונה: 'החיים קצרים מכדי להיות מריר'"
(אמיר פרישר גוטמן בריאיון ל"לאשה", נובמבר 2002)

המסיבה השמחה לציון היוולדו מחדש של אמיר פרישר גוטמן, שהתקיימה שנה לאחר שהתבשר כי האבחנה שחלה בסרטן שגויה, הפכה באופן טראגי למסיבת פרידה מהחיים. לאחר שנכנס לחוף לא מוכרז והציל את חייה של אחייניתו הקטנה, טבע האמן למותו. על רקע התסריט ההזוי והעצוב הזה, קשה לא להצטמרר ממילות שיר שכתב פרישר גוטמן למחזמר "הוסיפטל", הפרוייקט האחרון עליו עבד לפני מותו, שנחשף השבוע בוואלה! תרבות: "למה אני/ למה דווקא עכשיו/ באיזה ספר גורלות הגורל הזה נכתב" ו"לא מגיע לי לסבול/ עשיתי טוב לכל כך הרבה אנשים". ואכן, פרישר גוטמן עשה טוב להמון אנשים. זהו סיפור חייו.

הוא נולד ב-25 באפריל 1976 בקרית חיים, בשם אמיר פייגר. לאחר גירושי הוריו, שינה את שם משפחתו ל"פיי גוטמן" – ה"פיי" הוא קיצור של "פייגר", ו"גוטמן" הוא שם המשפחה של סבו, שמשפחתו נספתה בשואה. לפני שידע שיהיה זמר, היה לשחיין מצטיין ולאחר מכן רצה להיות עיתונאי. לא רבים יודעים ששימש ככתב נוער במקומון "ערי המפרץ" בקריות. עמי כברי, שהיה עורך העיתון, סיפר אתמול (רביעי) בעמוד הפייסבוק שלו: "יותר מכל, זכור לי המבט שהיה בעיניו כשהביא סיפור והסביר למה צריך לפרסם אותו. היה בו להט, ניצוץ של נחישות; כמו אומר: אין מצב שאתה לא מתעלף ועושה מזה כותרת ראשית. אהבתי מאד את ההנאה הגלויה שלו מכך שהוא עיתונאי צעיר ומשפיע באזור שבו הוא מתחנך. אין לי ספק שעל כמה מהסיפורים שהביא למערכת החדשות הוא חטף על הראש; הוא הרי היה תלמיד בתוך מערכת שלא תמיד העריכה את הבחירה, שלו ושל חבריו, לעשות כביסה ברחוב הראשי".

עם סיום התיכון הופיעה בספר המחזור של פרישר גוטמן נבואה לגבי עתידו, בה נכתב שהייעוד שלו הוא להיות חבר בצ'יפנדיילס ושאת הסטאז' שלו יעשה במיטה עם מדונה. הרומן שלו עם צה"ל, לעומת זאת, היה קצר וכושל והסתיים אחרי שנת שירות אחת בלבד. "רציתי להיות ראש גדול, סיימתי בהצטיינות קורס של חיל הקשר, אבל אז שמו אותי בבסיס חסר משמעות, ולא יכולתי לעשות כל היום עבודות מפגרות כמו לספור בטריות", אמר ל"לאשה". "בדיעבד, אני מצטער. מבאס אותי שאנשים מסביב נלחמים ונהרגים, ואני מניאק, לא עשיתי מספיק".

לאחר שיחרורו ב-1996 נבחר ללהקת הבנים הראשונה בישראל, היי פייב, שנרקחה על ידי חברת הד ארצי וטבת הפקות, לצד אייל שחר, מייקל הרפז, עידן יסקין ואייל דסאו. שי להב, שהפיק את אלבומי הלהקה והיה שותף ליצירת שיריה, לא ישכח את הפעם הראשונה שבה ראה את פרישר גוטמן. "אני יושב ונכנס לאודישנים הבחור שנראה כמו שבחלומות שלי נראה חבר היי פייב. בול. לפניו היו איזה 5-6 דוגמנים, ובשנייה שראיתי אותו, אמרתי 'טוב, אוקיי, זה הדבר המושלם'. אני זוכר שרצתי הביתה ואמרתי לידידים ולחברים שלי, אתם לא מאמינים מה אני מצאתי. הייתי בהלם שקיים דבר כזה".

"כשעבדנו על סקיצות לשירים, ישבתי ליד המקלדת. אמיר ניגש אליי ואמר לי באוזן, בשקט: 'יש לי איזה שיר שכתבתי'", מוסיף להב. "הוא נורא התבייש. אמרתי לו: 'מעולה, תשיר!'. כי רציתי לעודד את זה שיכתבו בעצמם, שלא יגידו שזאת להקת מעבדה. ואז הוא התחיל לשיר מהר: 'אני האש וגם המים, אני הים והשמיים, ולא שטן כי רק מלאך, יותר מכל אני שלך'. מצאנו את האקורדים. זה היה רגע שבו אמרתי לעצמי, הוא יודע גם לכתוב שירים!"

"אני" נבחר כשיר הראשון שיצא לרדיו, מלווה בכתבות גדולות ובפוסטרים בעיתוני נוער. "הייתה אז תמימות", מספר לנו חבר הלהקה לשעבר, אייל דסאו, "היום ישר רצים לטלוויזיה. אנחנו עבדנו שנה בחזרות ובהקלטות, ושום דבר לא יצא החוצה. אסור היה לספר לאף אחד. ואחרי כל זה אנחנו באים להופעה, ובהתחלה זה לא מצליח. קראו לנו הומואים, קיללו אותנו כי התלבשנו יפה ולא היינו שלמה ארצי עם ג'ינס וטי שירט. לא הבינו איך אנחנו מעזים לא לשיר כמו אביב על דור מזוין".

בעוד התקשורת קטלה את היי פייב, נערות התעלפו ללא הרף. פרישר גוטמן סיפר ל"לאשה" ש"היו חודשים שהלכתי להופעות עם מאבטח צמוד. פחדתי לצאת החוצה. זה לא רק היה מטורף, זה היה גם כואב. קיבלתי מכות מרוב אהבה, שרטו אותי (...) זה נפסק כי אלה שהסיגו גבול קיבלו צו מהמשטרה וחמישה חודשים לא יכלו להתקרב לבית שלי". אבל אל תטעו, היו לא מעט רגעים שחברי הלהקה היו בהיי. "לא אשכח את אמיר ואותי כילדים קטנים, בני עשרים ומשהו, בתוך ג'קוזי בבית מלון", אומר דסאו לוואלה! תרבות, "הסתכלנו והרגשנו שזכינו". לאחר הוצאת שני האלבומים הראשונים (עם הלהיטים "אני", "יום מעונן" ו"כולם רוקדים עכשיו"), זכייה בתואר להקת השנה במצעד השנתי של רשת ג', וליין של מרצ'נדייז הכולל כריות שחלק מהמעריצות שומרות בארון עד היום, בינואר 1999 הודיע מייקל הרפז כי הוא עוזב את הלהקה.

לאחר שהיי 5 הפכה למעשה להיי 4 היא הוציאה אלבום שלישי, שכלל את הלהיט "עומד על צוק". ההצלחה נמשכה אבל פורסם כי חברי הלהקה הרוויחו מעט מאוד. "זה נכון, לא קיבלנו כסף כמו שסטטיק ובן אל היום עושים", אומר דסאו. "ביי פייב", הכריזה הכותרת המייגעת בינואר 2000, כשהודיעו חברי הלהקה במסיבת עיתונאים על ההחלטה לפרק את החבילה, לאחר יותר מ-400 הופעות ומכירות של יותר מ-80 אלף אלבומים. על רקע איומי מעריצים ומעריצות, חברי הלהקה מסרו "אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה: אל תפגעו בעצמכם". הופעת הפרידה התקיימה בהיכל הספורט ביד אליהו.

מלהקות בנים שורד לרוב רק כוכב אחד, ופרישר גוטמן נחשב לרובי וויליאמס של היי פייב. מספר חודשים לאחר פירוק הלהקה,הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "מנטרה", שהמיקסים שלו נעשו במיאמי. האלבום התרסק בביקורות, באחת מהן נכתב: "פיי גוטמן לא ממש החליט מה בדיוק הוא מוכר. ילד רע? נער טוב? בחור מרדני?". שנים לאחר מכן גם הוא עצמו הביע הסתייגות מאלבום הבכורה שלו, ולפני צאת האלבום השני אמר: "אני לא רוצה להעליב את האלבום הראשון, אבל באיזשהו מקום מה שייצא בקרוב יהיה האלבום האמיתי הראשון שלי".

בניגוד לאלבומי הסולו, בזירת הפסטיגל זכה פרישר גוטמן להצלחה גדולה לאורך השנים, כזמר, יוצר ובמאי משנה. זה התחיל במסגרת היי פייב, כשהלהקה זכתה שנתיים ברציפות במקום הראשון. "אמיר היה מעין 'ראש ועד העובדים', כי דאג לכל השחקנים מאחורי הקלעים", אומר לנו עודד מנשה, שהופיע לצד היי פייב בפסטיגל 1997. באותה שנה על במת הפסטיגל הכיר פרישר גוטמן את טל מוסרי. "אחרי שאמיר עזב את היי פייב, אמרתי לו שהוא חייב להתחיל לכתוב גם שירים לפסטיגל. בהתחלה הוא סירב", אומר לנו מוסרי, שעבורו פרישר גוטמן יצר בין השאר שני שירים שזכו במקום הראשון בפסטיגל. "גם בהופעה ה-100 בפסטיגל, אמיר ידע בדיוק מה עשיתי על הבמה. הוא אמר 'תקשיב, בתנועה הזאת בדקה השלושים קצת חיפפת. הוא היה מקצוען אמיתי, פדנט, לא ויתר על כלום. הוא כתב לי בין השאר את השיר 'SOS', שאם תקרא את המלים שלו, אתה תצטמרר. הפזמון שלו הוא 'תקרא לי SOS ואני שם לצדך, אתה לא לבד, אל תפחד'".

בנוסף להיותו במאי משנה במופעי פסטיגל, התמקצע פרישר גוטמן בעוד עבודות רבות כבמאי וכוריאוגרף. בין השאר שימש כעוזר במאי של הגרסה הישראלית של המחזמר "היי סקול מיוזיקל", ביים הצגות ומופעים לילדים כמו "הרפתקאות נמו בים האדום", "ספר הג'ונגל", "כוכב המשאלות"; ביים קליפ לשיר "הוא" של מירי מסיקה; יצר כוריאוגרפיה ללהקת חמסה, להופעת דוד ד'אור באירוויזיון 2004 ועוד.

בינואר 2001 שיחק במחזמר "הברווזון" בהבימה - מביס בבחינות את אייל שחר, לשעבר חברו ללהקה - ובהפקות נוספות, אולם הזינוק המשמעותי בקריירה שלו כשחקן הגיע ב-2002. פרישר גוטמן השתתף באחד התפקידים הראשיים במחזמר "מרי לו" בהבימה, המבוסס על להיטיו של צביקה פיק, לצדה של יעל בר זוהר (בהמשך, החליפו אותם לסירוגין גיא זו-ארץ ומיכל אמדורסקי). עוד לפני שעלתה ההצגה הראשונה, המחזה נקטל. פרישר גוטמן מצדו אמר לטל פרי במעריב: "בבקשה, שיקטלו, שישחטו לנו את הצורה. כל מה שהמבקרים קטלו, הוליד בסופו של דבר את השלאגרים הכי גדולים". וכך היה: ההצגה עברה את 400 ההצגות.

רבים בעולם התרבות והתקשורת העבירו ביקורת על יצירת מחזמר משירי צביקה פיק, ועל בחירות הליהוק לתפקידים הראשיים בהצגה בתיאטרון הלאומי. "נכון", אומר לנו צביקה פיק, "הבימה שמרני מאוד, ולהביא כוכבי פופ לתפקידים ראשיים זו מהפכה. בהתחלה באמת הרימו גבות, כי שניהם לא היו בתיאטרון קודם. הם רגילים לסטנדרט שלהם. הם פיקפקו גם בי, אמרו 'למה צריך את צביקה פיק בשירי פופ'. לקח קצת זמן עד שהפנימו בהבימה שזה הצמד שיוביל את זה, וזה מה שקרה. עם השם, הפופולריות והביצועים שלהם, הם עזרו למחזמר הזה להיות המחזמר המצליח ביותר בארץ, כמעט חצי מיליון אנשים ראו את זה. אתה רואה ערב-ערב אלף איש, אין מקום ריק. אפשר היה להמשיך עם זה עד היום, חבל שהפסיקו. אמיר התגלה כשחקן גדול, לא סתם הוא הלך אחרי זה לבימוי. הוא ידע את כל רזי המקצוע". בהמשך, בשנת 2006, כיכב פרישר-גוטמן במחזמר נוסף בהבימה, "הלהקה", בעיבודה של ענת גוב.

במאי 2007 חשף אליל הבנות כי למעשה הוא מעדיף בנים. בריאיון מדובר לאיתי סגל ב"ידיעות" סיפר כי לאחר שיצא מהארון בפני הוריו הם הגיבו בבכי גדול, ואמר ש"לראות את ההורים שלך בוכים זה הדבר הכי נורא שאפשר. מצד שני, כשהרגע מגיע, אתה אומר לעצמך: מעכשיו אני חי את החיים שלי ומפסיק להתחשב ברגשות של כולם". לצד השבחים על האומץ לצאת מהארון, נתקל בלא מעט תגובות ציניות על העיתוי שבו בחר לעשות זאת – בעת הוצאת אלבום הסולו השני, "דבש בכוורות", מה שהתקבל כאקט יחצ"ני לאלבומו.

באוגוסט 2008 הופע באחת המסיבות המרכזיות שלאחר מצעד הגאווה באמסטרדם בפני כ-100 אלף צופים, וכחצי שנה אחרי כן השתתף בתכנית "האח הגדול VIP", שבה נתקל בהתנגדויות להומוסקסואליות ונאבק בדעות הללו. ההתנגדויות של מבקרי טלוויזיה לתוכניות ריאליטי פחות הפריעו לו והוא שימש באותה שנה גם כשופט בתוכנית "רוקדים עם כוכבים". גולת הכותרת האמיתית של שנה זו: פרישר גוטמן קיים את מסיבת החתונה שלו עם ינאי פרישר, ואת הטקס ניהלה השחקנית והשחקנית גילה אלמגור.

ב-25 בפברואר 2013 נולד לאמיר פרישר גוטמן ולינאי פרישר ילד מאם פונדקאית בהודו. כשנתיים מאוחר יותר, בריאיון לוואלה! תרבות, הוא הביע את התקוממותו כנגד ביקורות שנשמעות בציבור בנוגע להליך הפונדקאות, למשל הטענה כי מדובר ב"סחר בבני אדם". "קראתי אמירות של אנשים שמפגינים בורות בכל העניין הזה של פונדקאות ועל המוסר שבזה", אמר לכותב שורות אלו. "אנשים שוכחים שאף אחד פה לא מצמיד אקדח לרקה של אף אחת. אותה פונדקאות היא פונדקאות בזכות בחירה שהיא עשתה, הן מסיבות של תרומה לזולת והן מסיבות של צורך בכסף, בלי שום קשר לכל אדם שמבצע הליך פונדקאות".

"אני נמצא בסיטואציה שבגללה אני נזקק להליך פונדקאות בלי קשר אליה, והיא בלי שום קשר אליי, לצורך העניין. ואז כל העניין הזה של מוסר. אני לא סוחר בבני אדם. אם הם היו רואים מה הזוגות הישראליים עושים במפגשים עם אותן פונדקאיות, אפילו הכספים שהם הרבה אקסטרה מעבר למה שצריך לשלם, שניתנים להן במפגשים האלה, בשביל הילדים שלהן, בשביל החינוך שלהן. אני פגשתי את הפונדקאית שלי, והיא סיפרה לי שבזכות זה שהיא החליטה לעשות את הדבר הזה, היא תוכל לשלוח את הילדים שלה לבית ספר. יש פה נתינה הדדית".

אף על פי שבריאיון היציאה מהארון שלו ב-2007 אמר "אין לי שום כוונה להפוך להיות עכשיו מנהיג של דור", במהלך השנים הפך פרישר גוטמן לקול בולט של הקהילה הגאה. יציאתו הפומבית מהארון, נישואיו והליך הפונדקאות שלו חיזקו ועודדו רבים בקהילה הגאה, ובהם המוזיקאי אוהד חיטמן. "שני דברים אני אזכור לאמיר כל החיים שלי", אומר לנו חיטמן. "הוא היה לצדי בכל היציאה הפומבית מהארון שלי, הוא ריכך לי את כל הדבר הזה; ויותר מזה, אחרי שנה שאני ובעלי התבחבשנו, בשיחה של חצי שעה אמיר גרם לנו לצאת להליך של הפונדקאות. עד כדי כך היה הכוח שלו. אני אחד שקשה להשפיע עליו, אבל אמיר הצליח. הוא ליווה אותי בכל התהליך בשיחות. אמיר היה מנהיג, הוא התווה דרך".

ניסיונות לאיחוד היי פייב נרשמו כבר ב-2013, כפי שחשף כותב שורות אלה במעריב, כשהלהקה התכוונה להקליט שיר חדש לפרויקט מוזיקלי של מפיקה לשעבר, שי להב. האיחוד ההיסטורי והמרגש הוכרז רשמית בסופו של דבר מספר שנים אחרי כן. בפברואר 2016 הודיעה הלהקה על כוונתה לקיים הופעת איחוד חד פעמית שעתידה להתקיים באפריל של אותה שנה. במרץ הופיעה הלהקה עם השיר "כולם רוקדים עכשיו" בגמר התוכנית הכוכב הבא לאירוויזיון.

"בהתחלה פחדנו לצאת עם האיחוד הזה. דאגנו. הרי אם צחקו עלינו אז, למה שלא יצחקו עלינו היום?", אומר חבר הלהקה לשעבר, אייל דסאו, "ושכחנו שאנשים התבגרו, ושמי שהיה ילד אז הוא גדול עכשיו. פתאום קיבלנו המון המון אהבה ולא ציניות. וקלטנו שאנחנו נשמעים טוב. זה היה מדהים, כאילו לא עשינו חזרות, זכרנו את כל ההרמוניות. לאמיר היה תפקיד מאוד משמעותי וחשוב באיחוד, הוא הביא בין השאר את כל הניסיון שלו בבימוי, הוא הביא את כל הקשרים שלו והייתה לו את התשוקה מבפנים", מוסיף דסאו. "זה מצחיק, היינו כמו משפחה שמתנתקת, וברגע שהיא חוזרת כולם לוקחים את אותם תפקידים. והתפקיד של אמיר היה להיות הבמאי".

אולם דרמה רפואית בחייו של סמל הלהקה גרמה תחילה לדחיית האיחוד ליוני, ולבסוף לביטולו. אמיר פרישר גוטמן אושפז באיכילוב ובאפריל אובחן כחולה בסרטן מסוג לימפומה של תאי T. לאחר סדרת טיפולים כימותרפיים ממושכים, תדהמה נוספת הכתה בו: התברר כי האבחנה היתה שגויה, ולמעשה הוא סובל ממחלת קיקוצ'י. בעקבות האבחון השגוי, וקבלת טיפולים כימותרפיים קשים שלא לצורך, הגיש פרישר גוטמן תביעת נזיקין כנגד איכילוב.

בשבת האחרונה (22 ביולי), הזמין את חבריו למסיבה במלאת שנה להולדתו מחדש עם הבשורה כי האבחנה של הסרטן הייתה שגויה. המסיבה התקיימה בחוף לא מוכרז, שנמצא כשני קילומטר דרומית מחוף נווה ים. אולם אז אירע אסון – בניסיון להציל את אחייניתו מטביעה, פרישר-גוטמן טבע ופונה לבית חולים רמב"ם כשהוא מחוסר הכרה וללא דופק, תוך ביצוע החייאה. למחרת נפטר לאחר שנקבע כי אפסו סיכויו לשרוד בעקבות מצב של מוות מוחי. התסריט ההזוי, הבלתי נתפס והטראגי הזה גרם להמונים במדינה לכאב רב, ונשאר במשך ימים בכותרות המהדורות.

במפתיע, להלוויה לא הגיעו מרבית חברי היי פייב, למעט אחד מהם, עידן יסקין. בטרם ההלוויה אמר לנו החבר לשעבר בלהקה אייל דסאו, כי הוא נעצב על מותו של פרישר גוטמן גם בגלל מטענים קשים שלא נפתרו בין חברי הלהקה. "חבל שהיחסים בין חברי הלהקה לא הסתיימו כמו שצריך, וחבל שנשארו מטענים, בעקבות האיחוד ובעקבות המחלה שלו. אמיר כעס שלא ביקרנו אותו בבית חולים כמו שהוא רצה. והיו כל מיני דברים מסביב. היו דברים שהייתי עושה אחרת. אני מצטער שזה היה ככה. אהבתי את אמיר מאוד".

מותו הטראגי קטע חיים עמוסים בביקורים בים ובבריכה, חלקם במבט לאחור מקבלים משמעות אחרת: מאחר והיה ילד שמנמן, הוריו שלחו אותו לשחייה כדי שישיל ממשקלו, אבל הוא נסחף אל התחום והצטיין בו. הוא פרש בגיל 14 וחצי בהשפעת גירושי הוריו. "כשטוב לך, אתה יכול לשיר באימונים", אמר, "כשרע לך אתה לא רוצה כלום. הייתי נכנס למים ומשתגע, שומע בראש את המריבה של הורי מאתמול בלילה"; את המיקסים לאלבום הסולו שלו ערך במיאמי, עם שי להב. "הדבר הראשון שעשינו כשהגענו למיאמי, אחרי ששמנו את המזוודות בבית, היה לרוץ לים, לתוך הים", מספר להב. "זה הדבר הראשון שאמיר רצה, לראות את מיאמי ביץ'. הוא היה שחיין מדהים. באותה תקופה במיאמי, עשיתי איתו תחרות שחייה, ומעולם לא הצלחנו להחליט מי ניצח. וזה היה בשבילי גאווה גדולה. כי הוא היה שחיין אולימפי כזה".

ביוני 2001 צילם קליפ לשיר הנושא של "עיר ערוץ הילדים", לצד מנחי הערוץ, והתבקש כמוהם לרקוד על מים בבריכה בעומק חמישה סנטימטרים. לקראת סוף הצילומים החליק, חטף מכה חזקה בגב ונלקח למיון בבית חולים איכילוב; בשנת 2007 הוציא קליפ לשיר "יום אחרון" (מלים: קרן פלס, לחן: מיקיאגי) מתוך אלבום הסולו השני שלו, ובו הוא נכנס לים ונעלם בתוך המים; לאחר שהתברר שאין לו סרטן, כפי שאובחן בתחילה, קידם הרצאות שלו בשם "על החיים ועל המוות", בעזרת תמונה שלו בתוך הים ובעזרת סרטון שצולם ביוני האחרון על רקע חופי הים; ואם כל זה לא מספיק מצמרר, אז רצה הגורל וכשבועיים לפני מותו, שיתף בעלו ינאי פרישר פוסט ש"יכול להציל את החיים שלכם או של ילדכם בעונת הרחצה הקרובה", המזהיר מ"זרם נסוג" בחוף לא מוכרז.

חבריו של פרישר גוטמן שרויים בהלם וכאב גדול. "אני מת להתקשר ולדבר איתו על כל מה שקורה", אומר שי להב. "כי אני רגיל שכשקורים דברים בתקשורת, להתקשר אליו איזה יום יומיים אחרי זה, לראות שהכל בסדר, ולשמוע מה קרה ומה נהיה. הכי מוזר לי שיש לי כבר את השיחות בראש, שבהן אני אומר לו: 'איך הלכת לחוף הזה?! אני לא מאמין', ואז אני מדבר איתו על זה. והכי מוזר לי שזה לא יקרה. זה הדבר שהכי לא נתפס לי כרגע. באמת שזה לא נתפס לי. זה נשמע הזוי". בעודי מלווה אותו שלשום לכניסה לבית העלמין להלווייתו של פרישר גוטמן, אומר לי טל מוסרי: "נהוג בפסטיגלים ובמחזות זמר, בנאמבר הסיום, להתלבש בלבן. והנה, הוא ביקש מכל מי שיבוא להלווייתו ללבוש לבן, וביקש מה ייאמר ואיך זה ייראה. ואכן, כולם באו בלבן".

הפרויקט האמנותי האחרון שעליו עבד פרישר גוטמן לפני מותו הוא המחזמר "הוספיטל", שכתב עם נועה ברנר על קורותיו בבית חולים. הוא חזר לשתף פעולה עם שי להב, ששימש כמנהל מוזיקלי של הפרוייקט לצד אסף אברבוך. סטיבן דקסטר היה אמור לביים. פרישר גוטמן רצה לשחק את התפקיד הראשי במחזמר, אבל להב התנגד לרעיון בגלל החשש למעמסה נפשית ופיזית כבדה מדי. השיחה בה להב מנסה לשכנע אותו לוותר על הרעיון תועדה לסדרה "מחוברים".

"שכנעתי את אמיר לא לשחק בתפקיד הראשי. הרי אמיר הוא שאמר ש'זה באסה להיות בן 40 עם רגליים שמרגישות כמו של בן 90'. אני מכיר את אמיר, הוא כמו חלק מהדם שלי, ואני יושב מולו ואומר לו: 'אתה לא הולך לרוץ כל ערב על הבמה, לצרוח ולהתרוצץ. פשוט תשכח מזה, אין מצב שזה קורה. מה פתאום'", אמר להב לוואלה! תרבות. "אני חווה את זה עכשיו פעם שנייה. בפעם הקודמת שעבדתי עם אמיר ביחד, על האיחוד המתוכנן של היי פייב, הוא התאשפז עם לכאורה סרטן. ועכשיו כשאנחנו עובדים ביחד על המחזמר, קרה הדבר הזה. כל כך עצוב. אמיר הוא כמו אח קטן שלי, ואני הכי בשוק בעולם. תנחומיי לינאי ולמשפחה, לבי איתם".

ואלו המלים המצמררות שכתב פרישר-גוטמן למחזמר, הפרוייקט האחרון שלו, שנחשפו השבוע בוואלה! תרבות:

"למה אני
למה דווקא עכשיו
באיזה ספר גורלות הגורל הזה נכתב
אני אף פעם לא התלוננתי על החיים
לא בכיתי על המשבר של גיל 40
לא קיטרתי, גם אם הכוס הייתה יותר ריקה ממלאה
וגם טיטאתי מתחת לשטיח את כל הזוהמה
נכון, אני לא מלאך
אבל אלוהי הקארמה במרומים,
לא מגיע לי לסבול,
עשיתי טוב לכל כך הרבה אנשים"