17/18.7.14 - ימי לחימה 1-2 - "חומה קדמית"
03:00, בסיס צבאי באזור באר שבע. ישנים כבר שבוע בתוך אולם ספורט ממוזג על מזרונים ברצפה. "הקפצה! לעוף כולם לרכבים!". המעבר החד בין שגרה לחירום היה מנת חלקנו בתקופה האחרונה. באותה הקפצה חדרו 13 מחבלים לקיבוץ סופה במנהרת טרור, אותן מנהרות שיהפכו לסיוט הכי גדול שלנו.
הוקפצנו אל שטחי הכינוס סביב 14:30, דבר שבשגרה בשבוע האחרון. הפעם לא הספקנו להתקשר הביתה, וכמו שהכלבן אמר: "ברגע ששכחתי ברכית, לא שמתי קרח ב'שלוקר' ונקרע לי שפצור - נכנס היום!".
"ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי", הצהיר אלוף-משנה עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי. וינטר, במכתב שהכה גלים בעיתונות, נטע בנו ביטחון. כמו אב שמעניק ביטחון לבנו. שם הקוד למבצע הוא "חומה קדמית", פעילות שלנו (יחידת רימון) ושל גדוד צבר יחד עם כוחות הנדסה ושריון. רגע לפני השעה 20:00 מכנס מפקד היחידה רס"ן טל את כולם לשיחה ומדגיש: "מי שיהיה פראייר ימות, ואצלי ביחידה אין פראיירים". משם מתחלקים לסדר תנועה ועולים ל"אכזריות", טנק רוסי ישן שהוסב להובלת לוחמים. קופסת שימורים מפלדה. בצפיפות נוראית של 16 אנשים וכלב מרייר אנחנו נוסעים אל מעבר הגבול. בשעה 22:00 בדיוק אנחנו חוצים. "אנחנו בעזה", מדווח מפקד הצוות גיל.
הנסיעה באכזרית הייתה שקטה. חוץ מרעש המנוע המחריש והדי הפיצוצים מבחוץ לא שמענו כלום. לא האמנתי שאני אצליח להירדם כל כך מתוח, כנראה שעייפות של חייל היא מעל הכל. בשעה 03:00 אנחנו מגיעים ליעד, הבית הראשון שייכבש ב"צוק איתן". דחפור די-9 מנקה את האזור ממטענים ונוגח בפינת הבית. מפקד הצוות גיל ואיתי הקשר פורקים ראשונים, אליהם אמורה לחבור חוליית החוד, בראשות יניב הנגביסט ורותם קלע החוד. תקלה בכבש של אכזרית החוד משאירה את גיל ואיתי להתמודד לבדם מול הבית. החדר הראשון מטוהר, גיל מסתכל לעבר המסדרון ולפתע נורה לעברו כדור בודד שפוגע בצווארו. מחבל שהיה בבית ירה כדור וברח במנהרה. בשל תקלת קשר חוליית החוד לא יודעת שגיל ואיתי פרקו מאכזרית מספר 1, ומספר שניות אחרי הירי הראשון ועל פי התוכנית יניב נותן שתי צרורות רוחב. גיל מקבל עוד שלושה כדורים מכוחותינו בגב וביד. איתי יצא בנס ללא פגע. "יש לנו הרדוף!" מדווח איתי, ומיד מתקן: "יש לנו פרח קשה! פרח קשה. אני חוזר, פרח קשה". בזמן שבראשו של גיל עוברת האפשרות של חטיפה, הוא מוציא מהווסט רימון ושולף את הנצרה. הוא חושב שמחבל מנסה "לוודא הריגה" עליו, ואומר לעצמו שכשהוא ירגיש שהוא ייגרר, הוא ישחרר את הרימון.
הכוח מתחיל לעכל את האירוע, והראשון שמתעשת הוא איתי המילואימניק שהצטרף על מנת לתת לנו ביטחון וידע. הוא לוקח את הרימון מגיל וסוגר את המנוף שלו עם איזולירבנד. חוליית החוד מתחילה בטיהור הבית. התחושה שיש יריות והאנשים הקרובים ביותר אליך הם אלו שנלחמים נוראית, מעין כאב חזק שמשתלט על הבטן. אני לא רוצה לדמיין את ההרגשה של המשפחה כרגע. כשיצאתי מהאכזרית אל הבית קיבלתי שוק. שוק של מלחמה. ראיתי את ההרס, ובעיקר ראיתי את חברים של המומים. כמעט שלוש שנים של אימונים ותרגילים הופכים למציאות. ראיתי את כולם מסתכלים עליי יוצא אחרון מהאכזרית עם תיק החובש ומדלג לאכזרית מס' 1. נושאים תקווה שהכל יהיה בסדר.
אני מגיע ופוגש את דוד הפרמדיק, אמיר, לוחם מצוות אחר, יוסף, ס. מפקד היחידה, וטל הקשר שלו. דוד ואני יחסית אורגניים, לא יצא לנו להתאמן הרבה יחד בגלל אופי הפעילות ביחידה, אך יצא לנו לשתף פעולה בכמה תרגילים לפני כן.
כשאני רואה את גיל שוכב ומדמם אני נכנס לשוק של שלוש שניות, מבין את התמונה הכוללת ומיד מצטרף לטיפול. אמיר מחליף את הת"א (תחבושת אישית) ספוגת הדם בחדשה, בזמן שאנחנו מתקדמים עם הטיפול. תוך כדי, אני מסתכל על גיל ורואה את העורק הקרוטידי (הראשי בצוואר) מפמפם ללא פגע, ואני אומר לו: "אתה בן זונה מזליסט, ברוך השם!". תוך כדי הטיפול הנתונים מעודדים ואנחנו מבינים שחומרת הפציעה של גיל היא ברמה בינונית ולא אנושה. במהלך הטיפול גיל היה בהכרה, הסברנו לו על הפציעה, ושיש לו כדור ביד שלא יצא והוא עדיין בגוף. גיל מרים את היד, "עושה שריר" ואומר: "זה כי אני חזק". בהחלט מתלוצץ עם מטפליו. ערבוב הריחות של דם, עשן, ואבק גורם לי להקיא. שלושה כדורים פגעו בחלק האחורי של אפוד המגן, עוד כדור ביד, וכמובן הכדור בצוואר. אנחנו מתברברים תוך כדי הפינוי, ולבסוף נתקעים כ-300 מטרים מהגדר, שם מחכה הפינוי. מנסים להיחלץ ומבינים שיש צורך בפינוי רגלי עד הגדר. מעמיסים את גיל על האלונקה ויוצאים לדרך. אחרי 150 מ' חוליית הפינוי מגיעה אלינו ומקבלת את גיל. אנחנו חוזרים אל האכזרית בשעה 05:15, ומחולצים רק בשעה 11:00 לשטח ישראל לצורך מילוי מלאים.
כשחזרנו לשטח ישראל פגשנו את מ"פ המפקדה שלנו, אבי. הוא העביר לנו דיווחים על גיל שהוא יציב והוא עבר כבר ניתוח, ונתן לנו את הטלפון שלו על מנת להתקשר למשפחה. תחילה היו לי לבטים, האם כשכולם נלחמים להתקשר למשפחה ולהודיע שהכל בסדר? איך זה כשיש טלפון? הגעגוע והרצון להרגיע גבר עליי. את השיחה הזו לא אשכח לעולם. אמא שלי לא הפסיקה לבכות ולבקש שאשמור על עצמי, בעוד שאת אחותי וחברה שלי לא הבנתי מרוב בכי. בקולם של אחי וגיסי היה ניכר כי הם לא ישנו כל הלילה. "אסור לי להישבר בטלפון", אמרתי לעצמי לפני השיחה. "כל העיניים יהיו נשואות אלינו, חיילי צבא ההגנה לישראל. אם אנחנו נשבר, עם ישראל יישבר". הרגעתי ואמרתי שהכל בסדר, ובקרוב נשמע חדשות טובות.
ההתמודדות הראשונה עברה. עכשיו נכנסים בחזרה.
אנחנו מגיעים אל הבית שבו אירע המקרה בסביבות השעה 15:00. הבית הפוך והרוס, ריח של צואה משתלט על האזור. כל החבר'ה נראים כבויים לא ראיתי חיוך אחד על פניהם. אני מספר להם על המצב של גיל, והם מעדכנים אותי במחבלים שצוותים אחרים חיסלו. אני מצטרף לסבב שמירות ועוד נבהל מכל פיצוץ קטן. לפתע פיצוץ מאחת העמדות וצעקת "יואו", רקטת אר-פי-ג'י שנורתה על הבית פגעה ולא התפוצצה.
הערב יורד ואנחנו מתכנסים כולם יחד לקידוש, זוהי השבת החמישית ברציפות שאנחנו סוגרים, 35 ימים בלי בית. "ברוך אתה ה' בורא פרי... רגע, בעצם אין ענבים". עושים קידוש עם שתי פרוסות לחם, כוס מים וסטיקלייט אדום בחדר ממוגן בפאתי רפיח. זה לא הקידוש שרציתי. בשעה 21:00, אחרי הקידוש, עליתי לשמירה בגרם מדרגות למשך שעה. עליי להסתכל בחושך מוחלט על אלומת אור קטנה בקצה חדר המדרגות, שכן אם היא נעלמת יש שם בן אדם. האלומה נעלמה לי חמישים פעמים לפחות, ולא בגלל שהיה שם אדם. המוח מתעתע והפחד משתלט. קשה להילחם כשהצוות בדאון. לקראת 23:00 אנחנו מקבלים הודעה על שינוי תכנית, אנחנו נוסעים לגבול עזה-מצרים בכדי לחשוף ולהשמיד מנהרות, מפרקים את הבית במהירות וביעילות ועולים על האכזרית.
19.7.14 - יום לחימה 3 - "ריח אכזרי"
אנחנו יוצאים מהבית ב-01:00 ונעים לגבול עזה-מצרים. נסיעה לילית ארוכה. אנחנו מגיעים בסביבות השעה 06:00. דקל הסמל הוא מפקד הצוות כרגע, והוא מוציא אותנו החוצה בכדי להשתמש באמצעי לאיתור מנהרות. קיבלנו מידע על מנהרה שנמצאת כאן. הפעלנו את האמצעי אך הפיר הוא הביוב השכונתי... אחרי הלילה שעברנו באכזרית כולם עייפים ואדישים, שוכחים שהם באמצע מלחמה בעזה. צרור כדורים נורה לעברנו וחולף על ידנו, כולם נשכבים, מנסים לאתר את מקור הירי ולהחזיר אש. אין ספק שכולם התעוררו ונזכרו איפה הם נמצאים. בדיעבד גילינו שזה היה ירי כוחותינו שכמעט פגע בנו.
סיימנו את הפעילות שלנו באזור הזה וחוזרים לאכזרית ב-08:00 בבוקר. כעבור כמה שעות החום נותן את אותותיו. כולם מזיעים ורטובים, קשה מאוד לישון בצפיפות הנוראית באכזרית, למזלנו יש "מזגן", מאוורר קטן שמוציא רוח בטמפרטורת החוץ. בשלושת הימים האחרונים מצב ברירת המחדל הוא חולצה רטובה בכל רגע נתון, והריח שיוצא מ-16 לוחמים הוא לא ריח ורדים או שושנים.
הרגע הראשון שבו המתח מופג הוא כששלומי מחליט לפתוח קופסת טונה ולנסות לשפוך את השמן מחוץ לאכזרית, אלא שמבלי לשים לב כל השמן נשפך לליעד על הפנים. הוא כמובן זוכה למטר קללות עסיסי אך לגל צחוק ראשון מאז תחילת המלחמה.
אחרי כמעט 16 שעות באכזרית (למעט הפעילות לחשיפת המנהרות), אנחנו מקבלים אישור לחזור אל הארץ, ומבהירים לנו שאנחנו לקראת מתקפה הרבה יותר גדולה בהמשך מאשר "חומה קדמית". הנסיעה לארץ מלווה בחיוכים ובבדיחות, וניכר כי מצב הרוח השתפר. כשהגענו לשטחי הכינוס בחזרה וסיימנו לסדר את הציוד קיבלנו מגשי פיצות מתושבי האזור שעזרו ותמכו בכל דבר אפשרי.
20/21/22.7.14 - ימי לחימה 6-4 - "שובו של עומר"
לאחר לילה עם שינה טובה ורצופה התעוררנו לבוקר של למידה. קיבלנו משימה חדשה באזור חדש, חרבת חז'עאה, כפר בפאתי ח'אן יונס. משימה לא פשוטה, שצפויה להתנגדות כבדה.
לא אשקר, עלו בי התהיות 'מה יקרה אם'. אם אני אפצע, איך המשפחה תקבל את זה? איך זה ישנה את אורח החיים של המשפחה? אם אני אהיה נכה, למה שעדן, חברה שלי, תרצה לחיות עם נכה במשך כל חייה? אני לא מפחד מהמוות, אני מפחד מההשפעה של המוות על המשפחה ועל הקרובים אליי. יותר מדי זמן בחוץ גורם לחשוב על דברים לא קשורים.
אחת מבנות היחידה פיתחה איתי שיחה, ובין היתר ביקשה שאספר לה את סיפור הפציעה של גיל. בסוף השיחה היא אמרה לי "אתה הגיבור שלנו" הסברתי לה שאני לא גיבור, אני פשוט הראשון שעמד במבחן, ואני בטוח שכל לוחם שיהיה במבחן יעמוד בו. ואין דבר כזה גיבור אחד, כל חיילי צה"ל הם גיבורים. ניצלתי את הזמן והתקשרתי למשפחה. כשהתקשרתי לעדן, השיחה התנהלה כהרגלה, ולפתע היא הפילה פצצה: "אני יודעת שגיל נפצע ואתה טיפלת בו". התעצבנתי מאוד, לא רציתי שהמשפחה תדע שום דבר ממה שקורה בפנים, שלא ידאגו עוד יותר. באותה שיחה הבנתי שבארץ יודעים על כל דבר שקורה. סיפרתי לה בקצרה את הסיפור והשבעתי אותה לא לספר לאמי ולאחותי. בדיעבד גיליתי שאחותי היא מקור הידע המשפחתי. הרגשות מציפות אותי ואני מעדיף לתעל אותן לטובתי ולהתחזק, המשימה עומדת לנגד עיניי ואני חייב להיות מוכן אליה ולא לתת לרגשות להשתלט עליי.
את השיחה קוטעת צעקה "כל צוות 50 לח'". הדובר: מפקד הצוות בטירונות, סגן עומר. כולם מתלחששים ולא מבינים מה תוכן השיחה הקרובה, אולי זריקת עידוד לאחר פציעתו של גיל. הוא פותח כהרגלו, "מה קורה אריות? תנו חיוך!", וממשיך: "אני יודע שעבר הרבה זמן, אבל אני חוזר להיות מפקד הצוות שלכם עד סוף המלחמה". אף פעם לא קיבלתי מבן-אדם ביטחון כמו שקיבלתי מסגן עומר, 1.73 מ' של שרירים ורבאק, האיש שחינך וגידל אותנו להיות לוחמים חסרי פשרות. תוך דקות עשה סדר בבלגן. כולם נכנסו לטירוף של עבודה, ראו את זה בנוהל קרב, קיבלנו את המשימה הקשה ביותר.
אנחנו מקבלים קצת זמן חופשי בצהרי יום שלישי, כמה שעות לפני התקיפה. עם ישראל מגיע ומחלק לנו אוכל ושתייה בכמויות אדירות ואני מתקשר למשפחה, נפרדים יפה, ומתחילים להתכונן מנטלית להתקפה.
ההמשך יובא בחלק ב'
מוקדש לזכר חללי צה"ל, ובכללם בניה שראל, הדר גולדין, ליאל גדעוני ונדב גולדמכר זכרם לברכה.