ההורים נינט ומנחם כותבים על שון מונדשיין
"ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה.
שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר.
חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה.
גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר.
כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים
הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר
לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים.
ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר.
לבבי התרגל אל עצמו ומנה במתינות דפיקותיו.
ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע,
כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו,
עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה".
שון, בוקר אחד אמרת לאמא: "אמא, תקשיבי איזה שיר יפה. אני אוהב אותו".
השיר הוא שירה היפהפה של לאה גולדברג, "ימים לבנים". אמא כל כך אהבה, שהיא הורידה אותו לטלפון שלה תוך שהיא מתמוגגת מהנער הצעיר שלה, שלצד המוסיקה העכשווית הרועשת הבוקעת מכל מכשיר סלולארי של נער בגילו, ממכשירו של שון שלה, בוקעים גם מילים ולחנים ענוגים ואיכותיים כל כך.
ועכשיו היא מקשיבה ומקשיבה ותוהה ומחפשת את העונג שנסך בה השיר: ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה... אבל ממש באותו הקיץ, נהפכו הימים ללילות. לילות לבנים ארוכים, כי בלעדיך, שון, אי אפשר יותר לישון.
כל כך הרבה הכלת בתוכך, שון, ואיך דחסת הכול ל-19 שנות ילדות ונערות. הילד הכי יפה, הנער הכי מוצלח.
שון, איך היית הכול. פעם שובב עם לב זהב, ופעם ממוקד, רציני ומלא באחריות הכול לפי העניין. פעם פתוח לחברים, למשפחה, לסביבה, ופעם מתכנס לתוך עולם פנימי ומופלא משלך, שטיפחת כמו שמטפחים בית פרטי בתוך שכונה.
תלמיד מצוין בכיתה וכדורגלן מחונן במגרש. ילד מסיבות חובב מוסיקה עכשווית, המסמר של החבר'ה, אך גם נער עדין נפש המדקלם לעצמו בעל-פה שירי משוררים. וכל כך רחב אופקים וצמא דעת, כשלכל מקום אליו הלכת והיכן שלא היית, תמיד היה ספר בתרמילך, ותולעת הספרים שבתוכך מכרסמת את שורותיו בהנאה.
וחבר אהוב כל כך על החברים בבית, ואהוב ואהוד כל כך על החברים בצבא. והראש הגאוני שלא מפסיק לחשוב, לייעל, להמציא, בעיקר המצאות כאלו שיאפשרו יותר נוחות ויותר התייעלות, וחיסכון בזמן ושיפור הבטיחות לחבריך אתם שרתת, בשירות הקשה והמאתגר שבחרת לך כלוחם בחטיבת גולני.
והבן הנפלא שהיית לאבא ולאמא, והאח האוהב.
והנה אתה בתמונה, ילד, יפה תואר בשיערך הנפלא הארוך, מככב כדוגמן לבגדי ילדים, ובתמונה קצת יותר מאוחרת ספק נער, ספק גבר, עם מדים של לוחם, עם חיוך ענק ואתה כל כך רענן ומלא אנרגיה, ואין זכר למסע המפרך שסיימת דקות לפני שתפסה אותך המצלמה של שירלי, אחותך.
היית תמיד כל כך אמיץ, שון, ולא פחדת מכלום, אבל ששת הפתקים המצמררים שהשארת, פתק אישי לכל אחד ממי שהיה יקר בחייך, מעידים על האומץ והגבורה הזאת יותר מהכול. מעידים שידעת, שהבנת את משמעות המלחמה ואת היתכנות תוצאותיה, ובכל זאת יצאת אליה באומץ ובגבורה.
וכך כתבת: "אם קורה לי משהו אל תדאגו. אמא, אבא, שחף ושירלי... אוהב אתכם עד אינסוף...". ולאמא כתבת: "אני אוהב אותך באמת!!! היית האמא הכי מדהימה בעולם. יותר ממה שאפשר לבקש! בבקשה, תהיי חזקה בשבילי. אם קורה לי משהו, תחייכי בגאווה! אוהב אותך! ולאבא ולשירלי ולשחף אל תתאבלו יותר מידי, אל תבכו...".
אבל איך אפשר, שון? איזו צוואה היא זאת שהשארת לנו, באצילות הנפש שלך, באהבת המולדת שלך, במסירות והאהבה לחבריך הלוחמים לצדך, באומץ הלב שאפיין אותך ובדבקות במשימה.
כולם מאוד גאים בך, אבל מתאבלים ובוכים.
והגשרים בין אתמול אתך, ובלעדיך מחר, כמו בשיר שהשארת, כמו הערכים שנשאת, הם כל כך גבוהים בשבילנו... גבוהים מתמיד!
שון, שון, שון כל כך אהבתי אותך
חמישה צוקים היינו יחדיו,
תמירים וגאים, נותרנו ארבעה.
"צוק איתן" לקח אותך מעמנו
נותרנו ארבעה כואבים עם מר גורלנו,
גאים אנו שזכינו לגדל ולהיות במחיצתך תשע עשרה וחצי שנים
בן נפלא ואח לשחף ולשירלי
אומרים שהצער, הסבל והכאב
קהים עם הזמן...
מי ייתן ונשמתך תקיף את העולם
ותתקן כל עוולה.
סמל שון מונדשיין, לוחם גולני, בן 19 מתל אביב. נהרג ב-20 ביולי מפגיעת טיל נ"ט בנגמ"ש בשג'אעיה
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד