רפול לא אמר את זה

ציטוטים הם לחם חוקה של ההיסטוריה. בין אם אכן נאמרו במציאות או לאו, בכוחם להפוך לדימוי המוביל של אדם, אירוע או אפילו תקופה. כל חובב היסטוריה יודע שמארי אנטואנט מעולם, אבל מעולם לא אמרה "אם אין לחם, שיאכלו עוגות". בחצר הצרפתית היתה אז סיעה גדולה וחזקה ששנאה את המלכה ועשתה הכל כדי להבאיש את ריחה, והקופירייט הפיקטיבי הזה היה בסך הכל המאמץ המוצלח ביותר בתחום זה. אז מה? המלכה היהירה, שמתעלמת ממצוקתם של נתיניה הרעבים, הפכה בדמיון הקולקטיבי לגפרור שהצית את אש המהפכה.

גם בדברי ימי ישראל יש דוגמא מצוינת לעיקרון הזה. דורות של לוחמים גדלו על המשפט, המרומם או המבעית לשיקולכם, שכביכול נאמר על ידי יוסף טרומפלדור הגוסס בחצר תל חי: "טוב למות בעד ארצנו". אלא מאי? מאז עברה תודעתנו הלאומית המתחדשת משלב הערצת הגיבורים האינפנטילית לשלב שחיטת הפרות הקדושות הדווקאית, אין רבים המאמינים באמת ובתמים שהאיש אכן אמר את זה, גיבור ככל שיהיה. הרוב הולכים דווקא עם הפרשנות שהוא אמר יובטפיומט. זה גם מסתדר עם התזה של אדי מרפי, יבדל"א, שטוען שכל אדם, בעת שחוטף קליע, אומר "motherfucker!".

ולמה זה רלוונטי כרגע? כי מותו המפתיע והמצער של רב אלוף במיל' רפאל איתן מספק לנו עוד הזדמנות מצוינת להיווכח בכוחם האוטונומי לגמרי של הציטוטים המיתולוגיים. השם רפאל איתן מעלה במוחו של כל אדם, שהיה בר דעת מתחילת שנות השמונים או מוקדם יותר, ארבעה דברים: נערי רפול, שמן זית, סדנת נגרות וג'וקים מסוממים בתוך בקבוק. הראשון ייזכר לו כזכות גדולה, שני הבאים אכן היו מעיסוקיו ותחביביו, ואת האחרון יודע הרי כל אדם שהוא אמר על הפלסטינים. מה, לא?

אז זהו, שלא.

חפשו קצת באינטרנט, ובמיוחד בכתבות שהתפרסמו היום בעיתונים היומיים ושסוקרות את פועלו, ותראו שיש הסכמה מקיר לקיר, לפיה רפול אמר שצריך להתייחס לפלסטינים בתקיפות, עד שיהיו כמו "ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק". אבל בבדיקה קפדנית מתגלים הבקיעים במיתוס. "מעריב" טוען שהדברים נאמרו בישיבת חוץ וביטחון. "ידיעות" אינו טורח כלל לייחס את הציטוט, המופיע בראש רשימת "פניני רפול", והארץ קרוב מכולם לאמת, כשהוא מייחס נכונה את מקור האמירה לראיון ברדיו, אבל כמו כל השאר מחמיץ את משמעות האמירה עצמה.

תבדקו בארכיוני העיתונים של ה-13 באפריל, 1983, יום לאחר אותו ראיון רדיו, ותגלו שזה עשרים שנה אנחנו חיים בשקר, ושרפול, שכל ימיו הכחיש את האמירה, פשוט צדק.

הראיון עסק בבעיית ההתקפות הפלסטיניות על כלי רכב של מתנחלים בכבישי הגדה (פרט מעניין לכל אותם סומים שמשוכנעים שלפני אוסלו לא היתה בעיה פלסטינית). בקיצור, המראיינת שאלה את רפול, אז עדיין רב אלוף רפאל איתן בשבילכם, מה עושים נגד התופעה. רפול, בדיבורו הכבד והעצי, אמר שצריך לטפל בפלסטינים בתקיפות, אחרת המתנחלים לא יוכלו לנוע בכבישים וייכלאו בישוביהם "כמו ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק". המתנחלים. לא הערבים. הביטוי "ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק" שימש כדי לבטא מצוקה, לא סלידה.

בין אם בגלל לשונו המלעלעת של המרואיין, ובין אם בגלל דעותיו המוכרות, היה קל לטעות ולייחס לו את הציטוט הגזעני שנדבק לתדמיתו בעוצמה מעיקה שרק מארי אנטואנט היתה מסוגלת להזדהות עמה. כל כך חזק היה כוח המיתוס עד שאיזה קצין במיל', חבר של רפול שהתארח אצל שלי יחימוביץ' ביום מותו, הודה ללא היסוס שחברו המנוח אכן אמר את הדברים. הרי כולם יודעים, לא?

לא באתי לסנגר על רפול, על אף שלמרות השוני בין דעותיי לדעותיו אני מרגיש הרבה כבוד כלפי מה שהשיג בחייו. רפול אכן היה בעל דעות חשוכות למדי, ובעל לשון בוטה ביותר. הוא אמר לעדנה שביט שתלך להתאבד, ואמר כל מיני דברים לא יפים, אבל את הציטוט שהכי דבוק לו לתחת המטאפיזי בראשי כולנו – אותו הוא לא אמר. אז בפעם הבאה שאומרים לכם ש"כולם יודעים", תשאירו במוח איזו פינה קטנה שאומרת "ואולי לא".