הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, נמצא תחת מתקפה בלתי פוסקת, ולא של חמאס. קסאמים, גראדים, מזל"טים, ושאר מרעין בישין - מטאפוריים כמובן - משוגרים לעברו בתדירות גבוהה מצד עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה. כולם נוטלים חלק בהטלת הבוץ. כולם, כמובן, יודעים טוב ממנו מה צריך לעשות. לכבוש, לכתוש, לחסל, לסגת.
הנייר, כידוע, סובל הכל. המציאות - ממש לא. חכם אחד אמר פעם שבישראל יש 8 מיליון אזרחים ו?16 מיליון ראשי ממשלה. לכל יהודי שתי דעות (לפחות). כל זב חוטם מחזיק מעצמו מומחה, פרופסור לאסטרטגיה וטקטיקה כאחד. רבים מהכותבים והיועצים בגרוש לא ניהלו מימיהם קרב. חלקם, מקסימום, נפלו על עט במילוי תפקידם והכדורים היחידים ששרקו ליד אוזניהם היו כדורי פינג פונג. אבל הם, כמובן, יודעים טוב מכולם. מומחים או לא?
חכמינו שיבחו את "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים".
בפרספקטיבה של שלוש שנים וחצי אפשר לומר שהרמטכ"ל הנוכחי נמנה עמם. לפחות רוב הזמן. למעט התבטאות מיותרת ואומללה ("שירת הכלניות"), ממשיך בני גנץ בדרכו השקטה, הבוטחת, נחוש מתמיד למלא את תפקידו באמונה ולהגן על ביטחון המדינה ושלום יושביה לפי מיטב שיקולו המקצועי. בשקט, בנחישות, בקור רוח, בשיקול דעת, בלי רעש וצלצולים מיותרים, הוא מנהל בצוותא חדא עם ראש הממשלה ושר הביטחון את אחת מהמערכות הקשות והמסובכות שבפניהן ניצבה ישראל מעודה.
בשונה ממלחמות העבר, המלחמה הזאת מתנהלת לא מול צבא סדיר אלא מול ארגוני טרור חסרי גבולות ועכבות. לצד טילים ורובים חמושים הטרוריסטים בנשק כבד, לא קונבנציונלי: ילדים ונשים, בתי חולים ובתי ספר. וטרם דיברנו על המערכה המקבילה בשדה התקשורת, הדיפלומטיה והמשפט הבינלאומי.
ממסדרונות הכנסת, מהאולמות הממוזגים באוניברסיטה או מביתם של העיתונאים, קל מאוד לנהל את המערכה. די בהשמעת כמה מילים חבוטות, קלישאות חלולות ונבובות, בהפרחת כמה סיסמאות קליטות ופופוליסטיות, כדי ליצור כותרת בעיתון ולזכות באות המופת ובעיטור "מבקר מלחמה".
הרבה יותר קשה לתכנן מהלכים מורכבים שיפגעו בתשתיות הטרור אך יפגעו בכמה שפחות חפים מפשע וימעיטו ככל האפשר את מספר האבידות מקרב חיילינו, להציע פתרונות ליישובי עוטף עזה ובה בעת להשגיח על הנעשה בסוריה ובאיראן.
אין צריך לומר שככל אדם, גם הרמטכ"ל אינו חף מטעויות ואינו חסין מביקורת. מי שלא עושה לא טועה. הביקורת בונה. היא חיונית, הן בעת מלחמה הן בשעת שלום.
בואו לבקר. אך עשו זאת בהגינות ובתום לב. ראוי שמטרת הביקורת תהיה כנה ואמיתית ולא כזו המונעת משיקולים זרים, פוליטיים ופופוליסטיים. ביקורת הוגנת המבוססת על עובדות מוצקות ולא ביקורת פופוליסטית נטולת בסיס, חלולה ועקרה. ביקורת בונה שמציעה פתרון ולא ביקורת לשם ביקורת שאינה מציעה כל אלטרנטיבה ממשית ואין אחריה כלום.
בימים אלה ראוי שנזכור ונזכיר: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". הכובש את יצרו ולא הכובש וכותש את עזה, מתוך פזיזות וחוסר שיקול דעת, בלי לחשוב מה יהיה המחיר ומה תהיה התוצאה ב"יום שאחרי".