המלחמה שחזרה בסוף השבוע, גם אם באופן זמני וכחלק מטקטיקת המו"מ של חמאס, חידדה עוד יותר את מה שהיה ברור כבר במהלך מבצע צוק איתן: יידרש מאמץ רב, שיכלול בעיקר מעשים ולא דיבורים, כדי לשקם את אמונם של תושבי דרום הארץ בממשלה ובצבא.
שנים של תחושות הפקרה זוקקו בימים האחרונים לכעס טהור, בעיקר בעוטף עזה. התושבים שהאמינו לדבריהם של הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום כי בטוח לחזור הביתה והתקבלו במטחי קסאמים ומרגמות; הצהרות הדרג המדיני והביטחוני הבכיר כי שובה של האש יזכה למענה לא פרופורציוני שלא התממשו; והמחדל של פיקוד העורף שהפקיר באופן רשלני את תושבי הדרום במהלך חידוש הלחימה ביום שישי בבוקר - כל אלה מחייבים הסבר למי שעומדים בחזית המערכה - התושבים.
חמור במיוחד הוא תפקודו של פיקוד העורף. כל מי שהיה מעורב בסוגיית המגעים בקהיר ידע ביום חמישי בערב על כוונת חמאס לחדש את הירי עם פקיעת 72 השעות של הפסקת האש. מי שהיה צריך עוד חיזוק קיבל אותו בארבע לפנות בוקר, כאשר פצצות מרגמה ראשונות שוגרו לכרם שלום. החותמת הסופית לכישלון השיחות ניתנה ביום שישי לפנות בוקר, כאשר הוחלט להחזיר את המשלחת הישראלית מקהיר. המסקנה מכל אלה היתה ברורה: חמאס לא מרוצה ממה שהשיג במו"מ, ויחדש את האש כדי להשיג יותר.
ההיגיון הפשוט הזה דילג על פיקוד העורף. מי שקם ביום שישי בבוקר בדרום לא קיבל שום הנחיות חדשות. מבחינת פיקוד העורף, החזרה לשיגרה שהוכרזה יומיים קודם לכן עמדה בעינה: החקלאים יכולים לצאת ולעבד את השדות בשטחים שצמודים לרצועה, תושבי שדרות יכולים לצאת לקניות בשוק, תושבי אשקלון יכולים ללכת לים.
עמדה ישראלית?מצרית
גם כשהתחיל ירי מסיבי לכל הגיזרה בשמונה בבוקר, נותרו ההנחיות בעינן; לפיקוד העורף נדרשה כמעט שעה (!) עד לנחיתה חזרה אל קרקע המציאות, ולפרסום הנחיות התגוננות שמתאימות למצב. למזלם של התושבים, ראשי הרשויות בדרום מנוסים וספקנים, ובעיקר זהירים מאוד; הם האמינו לחמאס יותר מלצה"ל - והצילו חיים.
ההתנהלות הזאת צריכה להדליק פרוז'קטור אדום. בבסיס ההחלטה לסגור את המשרד להגנת העורף ולהכפיף באופן מלא את הפיקוד למשרד הביטחון עמד הצורך בקשר ישיר עם הצבא, כדי לאפשר זרימת מידע והתנהלות רציפה ויעילה בחירום. אם כל זה לא עמד במבחן הפשוט של יום שישי בבוקר - שבו לצד המבצעי?מודיעיני בצה"ל לא היה ספק איך חמאס ינהג - צריך בהחלט להיות מודאגים לגבי מה שיקרה במלחמה אמיתית, שבה לא יהיה די בכיפת ברזל כדי להגן על העורף.
ובינתיים, בקהיר, עומד חמאס בפני תביעה ישראלית?מצרית אחידה לנצור מחדש את האש כתנאי לחידוש המו"מ. השיחות קרסו שלשום על רקע תחושת הארגון כי מה שהובטח לו אינו מספיק להצדקת המחיר הכבד ששילמה עזה על הלחימה. ייתכן שגם התפקיד השלילי שממלא (מרחוק) חאלד משעל בשיחות - החל מניסיונו להחזיר את קטאר למעורבות פעילה וכלה במאמציו לסחוט הישגים נוספים - תרם להרחקת הפתרון, אולם בישראל משוכנעים שב"אריזה נכונה" של מה שכבר הובטח לחמאס יהיה די כדי לגבש הסכם.
חמאס אמור לקבל את פתיחת המעברים מישראל לרצועה, את חידוש הדיג וכספים לתשלום המשכורות לעובדי הציבור בעזה. תביעתו ממצרים לפתיחת מעבר רפיח עומדת כעת במוקד המחלוקת (המצרים מתעקשים שזה יקרה רק בהמשך, ובפיקוחם של אנשי אבו מאזן), וכן רצונו בהצהרה כי יוקם בעזה נמל מים עמוקים. ישראל ומצרים מתנגדות והבהירו כי יסכימו לכך רק בעתיד - בכפוף לפירוז מוכח של הרצועה, לרבות נוכחות יעילה של הרשות הפלשתינית בתוכה.
לחמאס הובהר גם כי ישראל מסרבת לקשר בין עזה ליו"ש (כלומר לא תשחרר כחלק מההסכם את מי שנעצרו לאחר חטיפת הנערים), אך תסכים לעיסקה שבמסגרתה יוחזרו חלקי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין תמורת גופות אנשי חמאס שנהרגו בלחימה בעזה.
בישראל סבורים כי התנהלותו של חמאס מאז הפסקת המו"מ מלמדת כי אין לו עניין בשבירה מלאה של הכלים. את הירי מבצעים מאז שלשום הג'יהאד האיסלאמי וארגונים אחרים, כאשר חמאס מאפשר להם אמנם לפעול אבל נשמר שלא להצטרף לירי באופן פעיל.
גם טווח הירי מלמד כי חמאס מבקש לפעול במסגרת ההיגיון המוכר: ירי לעוטף עזה, שנתפס מבחינתו כלגיטימי; המקרים היחידים של ירי לטווחים רחוקים יותר (באר שבע ואשקלון) היו בתגובה להרג פלשתינים בתקיפות צה"ל.
בישראל צודקים בהחלטה שלא לנהל מו"מ תחת אש. אבל בצד ההיגיון המדיני של ניהול הדברים, התברר שוב ביומיים האחרונים שיש יסוד לתחושות הפסימיות של תושבי הדרום כי גם הפעם שום דבר לא באמת ישתנה מהיסוד.