מחרתיים (י"ב אב) הוא יום השנה התשיעי לפינוי גוש קטיף ותושביו וגירושם מבתיהם על ידי מדינתם. מאז, בכמעין ריטואל שנתי, נשלפים בימי הקיץ מהבוידעם הפוליטי שלנו שלל אמירות נחרצות של מדינאים ושל אנשי ביטחון מאותם הימים, בזכות אותו צעד אווילי שהמיט עלינו אסון.
אריאל שרון, אהוד אולמרט, שמעון פרס, מאיר שטרית, שאול מופז וחלק ממפקדי צה"ל ובכירי שב"כ - כולם כולם דחו את "תרחישי הבלהות". הם הבטיחו שהתוכנית תעניק לנו ביטחון וחופש פעולה רחב מאי פעם לפעול נגד הטרור, וחלקם הגחיכו את מתנגדיה. אפילו שופטי בג"ץ, למעט יחיד הסגולה אדמונד לוי, הניחו - לא ברור על סמך מה - ש"הפינוי מפחית את רצונם של הפלשתינים לפגוע באוכלוסייה אזרחית". הם דחו לעומת זאת תרחיש נגדי שהגיש להם האלוף (מיל') יעקב עמידרור, שצפה במדויק את שהתרחש.
הרענון החוזר של הטעויות הללו חיוני מכמה סיבות: הוא חשוב כדי שנפנים שגם בעידן הטילים - השטח כן קובע. הוא חיוני כדי שנבין שאם צה"ל והמתיישבים לא יהיו ביהודה ושומרון, גם שם תצמח חמאסטן. הוא חיוני בעיקר כדי להטמיע את הקשר הסיבתי, שרק מאחזי עיניים מוסיפים להכחישו, בין ההתנתקות לבין פיתוח עזה תחתית, מטרו הטרור המנהרתי שלה ו"החפצים המעופפים", כהגדרתו המזלזלת של דב ויסגלס בימים ההם, שאז היו רקטות קלות שהתנפצו על השכפ"ץ של המדינה בגוש קטיף ומעט בשדרות, והיום, כטילים כבדים פי כמה, עמוסי חומרי נפץ, המגיעים עד הכרמל ותל אביב.
אבל עכשיו הגיע הזמן להרחיב את היריעה ולהתחיל לבחון ולבדוק ולחקור, אפילו באמצעות ועדת חקירה ממלכתית, את נסיבות לידתו של מהלך ההתנתקות. שרון, בני משפחתו ומקורביו מעולם לא תבעו לדין את מי שהאשים אותם בכך שתוכנית ההתנתקות היתה פתח מילוט מדיני מהחקירה ומהחשדות הפליליים שנוהלו נגד ראש הממשלה באותה התקופה. "כעומק החקירה, כך עומק העקירה", התעקש ומתעקש עד היום צבי הנדל. חגי הוברמן, בספרו "כנגד כל הסיכויים", הקדיש לעניין הזה פרק שלם. גם ב"בומרנג" של רביב דרוקר ועפר שלח הועלתה אפשרות שכזו. רה"מ שרון ומקורביו הכחישו את הטענות שהועלו, אבל לא תבעו איש על דיבה.
המדהים הוא שאפילו משה (בוגי) יעלון, הרמטכ"ל לשעבר וכיום שר הבטחון, אימץ את הגירסה הזאת. בספרו "דרך ארוכה קצרה" בהוצאת ידיעות ספרים, בעמ' 157, כתב יעלון על שרון בין השאר: "כאשר מצא את עצמו במצוקה אישית בשל החקירות הפליליות נגדו, וכאשר נקלע למבוכה פוליטית בעקבות ירידה בפופולריות שלו - שרון החליט להפוך את השולחן, ולנקוט מהלך דרמטי אשר סתר את השקפת עולמו ולא התיישב עם תפיסת המציאות שלו. לי אין ספק בכך שההחלטה של שרון נבעה משיקולים זרים...".
בספרה המצוין "לא בכל מחיר" (ידיעות ספרים) בוחנת גם ענת רוט את נסיבות לידתו של הליך ההתנתקות. היא מגישה לקורא טבלה מאירת עיניים, המלמדת לכאורה על קשר כרונולוגי תמוה בין פרשיות שרון והחקירה נגדו לבין תוכנית ההתנתקות.
מנגד מגולל העיתונאי חגי סגל בספרו "שטחים תמורת שלום" את דמותו של שרון האחר, שלא פעם ולא פעמיים לאורך הקריירה שלו, הרבה לפני פינוי גוש קטיף, חשף עמדות יוניות להפליא. סגל מעלה את האפשרות שההתנחלויות עבור שרון היו סולם לפיסגה ומנוף לקידומו האישי ולניגוח אויביו. הוא פורש יריעה רחבה למדי של מעשים, התבטאויות והתנהלות שרונית המלמדת, אולי, ששרון לא היה מי שחשבנו שהוא. סגל מגלה שהמתנחלים חשדו בשרון במשך שנים ארוכות, שפיו ומעשיו וליבו אינם שווים.
עתה, אין די עוד בהבנה שההתנתקות הביאה עלינו אסון. למען ההיסטוריה אנו זכאים לחקור ולדעת בשל מה בא עלינו האסון הזה, מה באמת הניע את האיש שיזם אותה והאם מניעיו היו ענייניים או חלילה זרים?