שונה, אבל שווה בין שווים

ציפי אבני המתינה שצוות הרופאים, האחיות והעובדים הסוציאליים ימסרו לה את תוצאות בדיקת ה?MRI של בתה שיר בת השנה. אחד הרופאים קם ותלה את אחד מהשקפים עם תוצאות הבדיקה על לוח מואר. "אז ככה", אמר ללא הכנות מוקדמות, "המוח של הבת שלך פגוע מאוד. יש לה שיתוק מוחין ופיגור, היא לא תלך ותהיה מאוד מוגבלת לאורך כל חייה. זה המצב".

ציפי התאבנה לכמה רגעים ואז לחשה, "לפני שאתם דנים אותי לחיים אומללים, אני מבקשת שתיתנו לי עשר דקות הפסקה לעכל את הדברים בחוץ, בשקט".

היא היתה לבד. נחשון, בעלה, התריע מראש שהוא לא מסוגל להיות שם. הוא לא חזק כמוה בסיטואציות כאלה. במסדרון הקטן של המרפאה היא פרצה בבכי. היה לה ברור ששיר אינה ככל הילדים אבל המהלומה שהנחיתו עליה היתה עזה מדי. לאחר כמה דקות התעשתה. את לא נשברת עכשיו, מילמלה בשקט. תנשמי, ציפורה (כך היא קוראת לעצמה). את לא אדם שנכנע ומוותר. קיבלת עכשיו פרויקט חיים, את תילחמי בשביל התינוקת שלך.

היא שבה פנימה, התבוננה בשורת המומחים שהמתינו לה ואמרה, "עכשיו תסבירו לי מההתחלה. לאט".

"הם הראו לי את המוח של שיר ואמרו, 'את רואה, זאת האונה הימנית וכולה מלאה בחומר אפור'", היא מספרת. "'זה אומר שהילדה לא תלך לעולם, לא תדבר ותהיה נכה ומוגבלת מכל בחינה'. שתקתי והאזנתי לכל מה שהם הסבירו ובסוף הצלחתי לומר להם משפט אחד: 'תקשיבו לי טוב, הילדה הזאת תרוץ, הילדה הזאת תשיר, הילדה הזאת תפרח והילדה הזאת תתגייס לצבא'. הם הסתכלו עלי בספקנות ואמרו לי, 'אל תהיי אופטימית מדי'. עניתי 'אני אמא שלה, אין לי ברירה אלא להיות אופטימית. חכו ותראו מה יהיה עם הילדה הזאת'".

19 שנים עברו מהיום ההוא, שבו חששותיה של ציפי נוסחו על ידי אחרים למילים יבשות וקודרות, ועד ליום אחד בחודש שעבר. יום לוהט ויבש, כדרכם של ימי קיץ אילתיים, שבו צעדה שיר בת העשרים, על שתי רגליים בריאות, אל תוך בסיס חיל הים באילת והצטרפה, בדרכה השקטה והמיוחדת, אל הצבא, מיישרת קו לא רק עם בני גילה, אלא גם עם שתי אחיותיה לשלישייה לבית אבני.

שיר ושתי אחיותיה, חן ומאי, הן השלישייה האילתית הראשונה. אילתיות אמיתיות, לא כאלה שהיגרו לאילת מאזורים אחרים בארץ. הן נולדו לפני עשרים שנה לציפי ולנחשון, לאחר שלוש שנים של ניסיונות להרות, טיפולי פוריות והריון של רביעייה. ארבעה חודשים נשאה ציפי ברחמה ארבעה עוברים, שלוש בנות ובן, אך לקראת אמצע ההריון, בהמלצת הצוות הרפואי ומתוך הבנה שעליה לצמצם את הסיכונים הכרוכים בהריון כזה, הסכימה לעבור תהליך לדילול מספר העוברים, מארבעה לשניים. לאחר דילול של עובר אחד התחרטה, סירבה בכל תוקף להמשיך, וכך נותרה עם שלישייה בבטנה. עד היום, לדבריה, היא מצטערת שלא נולדה לה רביעייה.

במשך כשמונה חודשים וחצי היתה בשמירת הריון. כל תחושה חריגה גרמה לה לטוס לבית החולים, לוודא שהכל כשורה. עד שבשבוע ה?37 להריון, במהלך עוד בדיקה שגרתית, התגלה שאחד העוברים נקלע למצוקה נשימתית וציפי הובהלה לחדר הניתוח. "בעשר הדקות האלה מחדר האולטרה?סאונד לחדר הניתוח, עשר הדקות האחרונות של ההריון, התרחשה הפגיעה במוח של שיר. כל ההריון היה תקין, למעט הסוף".

ראשונה יצאה מאי ואחריה חן, שתיהן במשקל הגבוה משני ק"ג, מה שאיפשר להן להשתחרר מבית החולים בתוך ימים ספורים. אחרונה נולדה שיר, במשקל קילו ו?360 גרם, ובתוך ארבע שעות צנח משקלה ל?900 גרם בלבד. "שיר היתה כל כך פצפונת, שהייתי מלטפת אותה בעדינות עם הזרת שלי", מספרת ציפי. "ומהרגע הראשון היה לי חיבור מגנטי אליה. קשר טלפתי ממש, כל החיים אני מרגישה אותה והיא רואה דברים בתוכי שאף אחד לא רואה. חיבור שקשה להסביר אותו".

מה אמרו לך עליה כשהיתה פגה בבית החולים?

"היא נולדה עם איוושה בלב ופזילה קשה והיתה קפוצה נורא, כל השרירים שלה היו מכווצים וקשיחים, אבל בשלב ההוא, כשהיתה פגה, עדיין לא ידעו לומר שמדובר בשיתוק ובפיגור.
"כל יום הייתי נקרעת בין מאי וחן לבין שיר, מה שנמשך, בעצם, כל החיים. יום אחד לא הצלחתי להגיע לבית החולים כי הן קיבלו חיסון והייתי חייבת להישאר איתן. בבוקר למחרת, כשהגעתי לבית החולים, אחת האחיות צעקה עלי ונזפה בי, 'אם את לא רוצה את התינוקת הזאת, אני אקח אותה'. לעולם לא אשכח את זה. אחרי יותר מחודשיים שיר הגיעה למשקל קילו ו?900 גרם וביקשנו להשתחרר ולחזור הביתה. זה היה יותר מדי".

בשיגרת החיים החדשה גילתה ציפי בעצמה מאגרים של כוחות שלא היתה מודעת להם. "תיפקדתי בצורה שהדהימה אותי. כל היום הייתי עם הבנות, ואיך שהן היו נרדמות הייתי הופכת את כל הבית, מנקה, מגהצת, שואבת, מבריקה כל פינה. לנחשון היה קשה יותר. גם לגדל שלישייה וגם להתמודד עם מה שקורה עם שיר. באיזשהו מקום, רק בשנים האחרונות הוא השלים עם זה שהמצב שלה הוא לא בר?חלוף. כתינוקת ראינו שההתפתחות שלה איטית יותר, באופן משמעותי. היה לנו עם מי להשוות, ראינו את הפערים הולכים וגדלים, אבל זה לא היה מאובחן ומנוסח".

תוצאות בדיקת ה?MRI "היו סטירה חזקה בפנים, אבל גם רוח גבית. כל יום שיר עברה טיפולי פיזיותרפיה, ובבית אני הייתי ממשיכה לעבוד על הגוף שלה, שהיה כולו קפוץ ומכווץ ברמות מפחידות. שני אנשים היו צריכים להפעיל כוח כדי לפתוח לה את כף היד. למדתי רפלקסולוגיה ורייקי ומה לא, הכל כדי למצוא את הנגיעות המתאימות, העמוקות, שיגיעו אליה, אל הנשמה שלה. במשך שעות הייתי מעסה את הגוף הקטנטן שלה, מותחת אותו, מאריכה, משקיטה, מרככת ומשחררת אותו, וגם אומרת לעצמי בלב, 'אני לא מוותרת על הילדה שלי ולא מוותרת לילדה שלי'.

"בגלל שהיתה לה פזילה קשה היא הרכיבה משקפיים, אבל לי כל הזמן היתה תחושה שהמספר לא נכון, שאפשר לעזור לה לראות טוב יותר. הרופא אמר לי שהיא רואה רק צללים ולא צריך, אבל אני התווכחתי איתו שהמספר לא מתאים. היא היתה בת שנה וחצי, הזמנו לה משקפיים חדשים, הרכבתי לה אותם ואני לא אשכח מה עבר עליה. היא היתה בסלון הבית ופתאום התחילה להתנשם ולהתנשף ולחייך ולצחוק ולפעור את העיניים בתדהמה. פתאום הילדה ראתה צבעים, מרקמים, צורות. היא התחילה לזחול ולגעת בדברים, אחוזת התרגשות. זה נתן לי בומבה בראש, הבהיר לי חד?משמעית שיש עם מה לעבוד. זאת היתה ההמחשה שיש תקווה, שאסור לוותר וצריך להתעקש, מול כל העולם".

ציפי, 53, אישה עתירת אנרגיות, חיובית ומחבקת, היא הציר שמניע את הבית. נחשון, 56, הוא הקרקע היציבה והשקטה שעליה ניצב הבית. הם הכירו לפני קרוב לשלושים שנה כשציפי, במקור מהרצליה, הגיעה עם חברה לנפוש באילת. נחשון עבר לעיר שנים קודם ממושב שיבולים שבנגב. הוא מתווך ויזם נדל"ן, והיא סייעת בכיתת חינוך מיוחד ללקויי למידה, אבל כששואלים אותה במה היא עוסקת היא נעלמת בחדר הסמוך ואז חוזרת כשידיה עמוסות תעודות ממוסגרות המעידות על לימודי גישור, משא ומתן, איפור, העצמה נשית, קריאה בכף יד, השתלמות להיכרות עם עולם הפיגור, מבוא לקרימינולוגיה, שפת גוף ובניית ציפורניים, ומתנצלת שהיא לא מוצאת את שאר התעודות. כל השנים היא מקפידה להעשיר את עצמה, לצד ההתמקדות בחיי המשפחה ובשיר.

כשהבנות היו קטנות בנו נחשון וציפי בית דו?קומתי שמשקיף לים סוף ומרוהט בצבעי החול. כל השנים ניסו לא להדגיש את ההבדלים בין הבנות. "מדי פעם שיר היתה שואלת, 'למה הן ככה ואני אחרת?'" מספרת ציפי. "היא היתה מסתכלת על כף הרגל השמאלית שלה, שנוטה לצד, ושואלת, 'למה שלי כזאת ושלהן שונה?' היא עדיין שואלת אותי שאלות כאלה, ואני תמיד עונה לה שהיא הכי יפה וטובה בעולם, וכל אחד נולד אחרת. אני מקווה שזה מספק אותה. בסך הכל היא אוהבת את עצמה מאוד".

ההבדלים היו קיימים מהרגע הראשון, אבל התחזיות הקשות שניתנו למשפחה היו רחוקות מלהתממש במלואן. "ההתפתחות המוטורית של שיר היתה איטית. בגלל שהפגיעה שלה היא באונה הימנית, צד שמאל היה פגוע, והיא זחלה כשהיא שעונה על צד ימין. רק בגיל שנתיים וחצי היא התחילה ללכת. פשוט קמה והתחילה ללכת יום אחד, בגן. אמרו לי שזה לא יקרה, אבל זה קרה, בזכות הרבה מאוד עבודה על הגוף שלה. כשהיא עברה בדיקת MRI אחרי כמה שנים החומר האפור באונה הימנית כמעט נעלם.

עוד כילדה קטנטונת היא היתה סקרנית, אהבה טיולים ארוכים והצליחה להתחבר לכל מי שהפגין כלפיה אמפתיה. גם זה עזר לה.

"עד כיתה ב' היא לא דיברה, למעט ארבע מילים שאמרה: אבא, אמא, חן ומאי. כל התקשורת שלה נעשתה בעזרת מחוות ידיים. רצו לחבר אותה למערכת ממוחשבת שאיתה היא תתקשר ואני סירבתי. עבדתי עם האינטואיציות שלי. אמרתי שאם היא מצליחה להגיד ארבע מילים, היא תלמד להגיד עוד מילים, להתאמץ ולהסתדר. חיבור למחשב רק יגביל אותה. ובאמת היא מצליחה לתקשר בכוחות עצמה ולא משתמשת בכרטיסים או במחשב. למי שלא מכיר אותה קשה להבין את הצלילים שיוצאים לה מהפה. אנחנו מבינים אותה לגמרי, עד כדי כך שהיא יכולה להעביר לנו חוויות מלאות שחוותה. אבל אני לא אציג תמונה כאילו שיר לא מוגבלת. היא לא עצמאית בכל מובן. היא זקוקה לעזרה כשהיא מתלבשת, היא לא קוראת ולא כותבת.

מה שחשוב לי הוא שתשלוט בכישורי החיים. שתדע לכתוב את השם שלה, את מספר הטלפון, ללכת לדואר, לקניות במכולת. היא לא צריכה יותר מזה והיא לא תגיע ליותר מזה".

הצלחת לתת לכל אחת משלוש הבנות את המקום שלה?

"ניסיתי מאוד, אבל אני לא יכולה להגיד שהצלחתי. אני לא יכולה לסלוח לעצמי עד היום שהבטחתי למאי בובה ולא קניתי לה, בגלל שהייתי טרודה במשהו שהיה קשור בשיר. שפיספסתי מסיבה בכיתה של חן, כי בדיוק היתה מסיבה לשיר, שבה היה לה קטע שירה. אלה דברים קטנים שמייסרים לי את המצפון. תמיד רציתי להקים קבוצה לאחים של ילדים כמו שיר. אחים שמשלמים מחיר על המצב הלא הוגן שנוצר במשפחה. אני מנסה מאוד לאזן ולא חוסכת מהן דבר. אני בחיים לא אמרתי להן 'לא', כי מגיע להן. שיר קיבלה שישים אחוזים ממני, וחן ומאי היו צריכות להתחלק בארבעים האחוזים הנותרים".

"היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני אומרת לעצמי שבאמת קיבלתי פחות, אבל זה מובן לי לגמרי", אומרת חן. "ככה זה היה מההתחלה ורוב הזמן השלמנו עם זה, למרות שהיה קשה. שיר דורשת נוכחות לידה כל הזמן. הרבה פעמים היינו נשארות לבד בבית או עם בייביסיטר, כי אמא היתה לוקחת את שיר לבדיקות, לטיפולים ובעצם לכל מקום. באותו רגע, כילדה קטנה, זה מתסכל אותך. אבל שיר נתנה לי הרבה. היא כאילו לא מדברת, אבל אנחנו מבינים אותה כי למדנו להקשיב. היא לימדה אותנו באמת להקשיב".

חייתן בתחושה שאתם משפחה שונה, בגלל שיר?

מאי: "כשהיינו קטנות זה היה שתינו, חן ואני, ושיר עם אמא, או עם אבא, מאחור. אין מה לעשות, זה תמיד ירגיש כאילו היא אחותנו הקטנה, למרות שאנחנו באותו גיל. אבל לא הרגשנו שונות עד שהתחלנו ללמוד בבית הספר. מהתגובות של הסביבה אל שיר הבנו שהיא אחרת. בבית הספר דיברו איתנו על אנשים שונים, אחרים מאיתנו, ופתאום הבנתי שמשהו אצלנו חריג. עד אז חשבתי שכולם מתמודדים עם דברים כאלה, ואני מודה שהיתה תקופה שהתביישתי. כשהיו שואלים אותי כמה אחיות יש לך לא ידעתי מה לענות לגבי שיר, איך להחביא אותה. בדיעבד זה מטומטם כל כך".

חן: "גם אני התביישתי. אני מאוד מצטערת על זה. לא הייתי מרחיבה לגביה כשהיו שואלים אותי. זה נמשך ככה שנים".
מאי: "בחטיבת הביניים ניסו לשלב את שיר בכיתת חינוך מיוחד בתוך בית הספר שלנו. עד אז לא היינו באותן מסגרות, והיא גם נשארה שנה נוספת בגן. אני זוכרת שבאותו בית ספר היה ילד שממש הציק לה והקניט אותה ואנחנו החלטנו לארגן את כל החברות שלנו, שגדלו איתנו והכירו את שיר מאז שהיתה קטנה, הקפנו אותו, דיברנו איתו והעמדנו אותו במקום. מאז נפסקו גם ההצקות שלו ואני חושבת שגם הבושה שלנו".

מאי מספרת שחן רכה ומכילה יותר את שיר, בעוד היא קשוחה איתה יותר. "חן יותר עוזרת לה, ואני יותר מתעקשת שהיא תעשה דברים לבד. פעם היא היתה מתקלחת איתי והייתי מנגבת אותה במגבת שלי, אחר כך הייתי עומדת לידה כשהיא היתה מתקלחת והיום אני יוצאת ויושבת בחוץ, ליד המחשב, בזמן שהיא מתקלחת. עם הזמן הבנתי שאם לא אדרוש ממנה ואם לא אתייחס אליה כאילו היא כמוני, היא תיתקע ולא תלמד שום דבר. הבנתי שהיא חייבת להתנסות, לנסות, להתאמץ, גם אם זה מעצבן ומתסכל אותה. אחרת היא לא תתמודד עם כלום ולא תגיע לשום מקום. עשינו בשבילה הרבה מאוד בבית, כל הבית היה סביבה, ועם הזמן אני חושבת שרק ההתעקשות שתנסה גם לבד תצליח לקדם אותה. הטעות הכי גדולה עם מישהי כמו שיר היא לוותר לה".

לחן יש רשימה ארוכה של דברים שהיא רוצה לעשות כשתהיה גדולה: סוכנת חשאית, שוטרת, מפיקה, במאית. למאי אין מושג עדיין. אולי תלמד ביוטכנולוגיה, ואולי תבחר בקריירה צבאית. לפני שנתיים סיימו את לימודי התיכון והתנדבו שתיהן לשנת שירות לאומי, שהיתה המשך ישיר להיותן חניכות ותיקות בצופים. מאי התנדבה במרכז הארצי לצופיות (מרל"צ) והתגייסה לצה"ל לפני שמונה חודשים. חן החלה את שנת השירות במסגרת הצופים בשכונת כפר שלם בתל אביב. לאחר שלושה חודשים העדיפה להתגייס, והיא משרתת בצבא כבר שנה וארבעה חודשים. היום שתיהן שוב יחד, משרתות באותו גדוד של יחידת האיסוף הקרבי בגבול מצרים. מאי סיימה את ההכשרה לתפקיד לא מזמן כמצטיינת מופת פלוגתית והיא מורעלת.

"רציתי לעשות את התכלס, להיות בשטח, לשמור על הגבול. זה תפקיד שהוא גם פיזי וגם דורש חשיבה וניתוח של מידע מודיעיני. אני לומדת המון, כל יום". חן, הפז"מניקית, אומרת ש"זה ממש לשמור על הבית. אני זוכרת שנשארתי שבת ומהמקום שבו הייתי אפשר היה לראות את הים ואת האורות של אילת, ואמרתי לעצמי, בטח כל החברים שלי יוצאים עכשיו, שותים, צוחקים, ואני שומרת עליהם ועל המשפחה שלי. אני שומרת על הבית שלי, בצורה הכי מעשית שיש".כלוחמות בחיל האיסוף הקרבי הן משרתות שלוש שנים, בשונה ממרבית החיילות, שמשך שירותן הוא שנתיים.

בהתחלה הן אמרו בצחוק שכל אחת מהן משרתת שנה נוספת בשביל שיר, שמטבע הדברים לא מתגייסת לצה"ל. אבל עבורה, העזיבה שלהן את הבית היתה רחוקה מלהיות מצחיקה. באותה עת הגיעה הנפילה של חייה. שיר, שעוד מהרחם היתה רגילה להיות צמודה לשתי אחיותיה, לא יכלה לשאת את המצב החדש, את הנתק ממאי וחן, את הבדידות, את הבית הגדול שהתרוקן ואת ההמחשה לכך שהיא אחרת.
היא הפכה חרדה, חסרת שקט, מנותקת. מרוב מצוקה החלה לתלוש את שערות ראשה. כל זקיק שערה היה נעקר ממקומו עד שראשה, שהיה תמיד מלא בתלתלים שחורים וסמיכים, נותר חבול וקרח. שיר התביישה בו ועל כן חבשה כובע או כרכה בנדנה במהלך כל שעות היום. עקומת השיפור המתון וההדרגתי במצבה, שעליה עמלו מרגע לידתה, קרסה בבת אחת.

"היא חוותה רגרסיה איומה והמצב שלה לא הפסיק להידרדר", מספרת ציפי בקול שקט. "שוב ושוב היא היתה באה אלי ואומרת, 'קשה לי, אמא, קשה לי. את מבינה אותי שקשה לי?' ולי נשבר הלב. באמצע הלילה היא היתה עולה אל המיטה שלי ומתכרבלת איתי, מוצפת בחרדות ובבדידות. הן שלישייה, הן מחוברות, אני מבינה בדיוק מה עבר עליה. זאת היתה התקופה הכי קשה שעברה עלינו כל החיים. גם לי היה מאוד קשה, למרות שנשבעתי לעצמי כשהיתה בת שנה ששום דבר לא ישבור אותי. היא לא היתה מסוגלת להישאר בבית. כמעט כל לילה היינו נכנסות למכונית ונוסעות שעות ברחבי אילת, רק כדי שהיא תירגע.

"במקביל, בתזמון גרוע, הפסיקו לה את הטיפול התרופתי באפילפסיה המוחית שהיא סובלת ממנה. זה גרם לה למעין קצרים במוח. כאילו אין קשר בין האונות. הייתי מסתכלת עליה ורואה שהיא בשום מקום. או שהיא היתה ננעלת פתאום. היא היתה תופסת את הראש, ננעלת, וכדי לשחרר את הידיים הפעלנו כוח כך שמעט השערות שנותרו לה על הראש, אם נותרו, היו נתלשות. כשהחזירו לה את הטיפול התרופתי היא הפכה רגועה ונעימה יותר, אבל המצוקה והעצב שלה מעזיבת הבנות לא השתנו. "המצב שלה השפיע עלי ביום?יום", מוסיפה חן. "ראיתי כמה היא עצובה וכמה קשה לה. גם בלי שהיא אמרה לי הרגשתי שהיא ממש סובלת. לפני כמה חודשים רציתי לפנק אותה ולקחתי אותה לסיבוב בעיר ולבית קפה. בהתחלה היא היתה מאוד שקטה, לא הוציאה ציוץ, ואז, בבת אחת, היא התחילה לבכות. לא ידעתי איך אני עוזרת לה".

בלי שמשפחת אבני ידעה, החל להירקם עבורה הפתרון למצב. כבר יותר מעשור שסא"ל (מיל') אריאל אלמוג מתעקש על שילוב צעירים בעלי מוגבלויות בצה"ל. אלמוג קיבל בשנת 2001 צל"ש מהרמטכ"ל וממפכ"ל המשטרה, לאחר שכחייל מנע ממחבל חגור בחגורת נפץ לעלות לאוטובוס נוסעים באזור בקעת הירדן. במהלך הקרב שהתפתח בינו לבין המחבל נפצע אלמוג בראשו ונזקק לחודשים ארוכים של אשפוז. בתקופה הזאת פגש בצעירים רבים בעלי מוגבלויות, ושם נבטו בו ניצני הרעיון להביא לשילובם בצה"ל.

בתפקידו האחרון בצבא שימש אלמוג מפקד הבסיס הראשי של פיקוד העורף, שאליו החלו להגיע, ביוזמתו, תלמידי חינוך מיוחד, המאופיינים בפיגור קל עד בינוני, אוטיזם ונכויות בדרגות גבוהות. תחילה מגיעים הצעירים ליום התנדבות אחד בבסיס ובהמשך לכמה ימים בכל שבוע, עד לשירות מלא, כחיילים לכל דבר, ומקבלים חוגר ומשכורת מצה"ל. קרוב ל?1,000 צעירים השתתפו בפרויקט במרוצת השנים.

"לשמחתי בצה"ל נתרמו לעניין מההתחלה", אומר אלמוג. "הם הבינו שיש משוגע אחד בשם אריאל אלמוג והחליטו לא להילחם איתי, אלא שנצעד יחד את הדרך הארוכה והמיוחדת הזאת. המתנדבים מגיעים ממצב שבו הם לא עושים הרבה, סגורים לא מעט בבית, ואנחנו מתייחסים אליהם כבוגרים, אחראים, ומטילים עליהם תפקידים של חיילים. תמיד אפשר לדרוש את המקסימום, גם מאוכלוסיות כאלה. אני מקפיד להגיד להם תמיד כל הכבוד על מה שעשיתם, עכשיו אתם יכולים יותר טוב. והם משתפרים, ממש פורצים את המגבלות שלהם. פתאום הם מצליחים להתקלח לבד, אחרי שבבית היו מסבנים אותם. יודעים להכין לעצמם אוכל, לחתוך עגבנייה ולקלף ביצה, כשבבית לא רק שהיו מכינים להם את האוכל, אלא מאכילים אותם. אפילו אם לוקח להם שנה שלמה להגיע ליעדים האלה, בסוף הם מגיעים. גם חייל שמתגייס לגולני לא יודע בהתחלה לטפס על קיר ולירות ברובה. החבר'ה האלה הם האוכלוסייה הכי מאתגרת שנקלטת בצה"ל, והם בעיניי גיבורים אמיתיים".

מרגע שחרורו של אלמוג מצה"ל לפני שנתיים וחצי, בתום 28 שנות שירות, הקים באופן פורמלי את פרויקט "מגשימים חלום, מתגייסים לצה"ל", שלו שותפים משרד הרווחה ולאחרונה גם עמותת "יד לילד המיוחד". הפרויקט כולל כעת לא רק התנדבות לצבא, שהופכת בבוא העת להתגייסות מלאה, אלא גם מעטפת שלמה של מערכי דיור, חוגים ומועדונים, שנותנת מענה למחסור גדול שקיים עבור האוכלוסייה הזאת, מרגע שחבריה מסיימים את לימודיהם בגיל 21.

הפרויקט לא מדגים רק את הנשמה היתרה של צה"ל, אלא משמש גם כלי חינוכי כלפי שאר החיילים. "הצעירים האלה משמשים דוגמה לכולם. אם הם יכולים, כולם יכולים. ביחידות העורף יש חיילים עם מוטיבציה נמוכה מאוד, שרק מחכים לסיים את היום בבסיס ולחזור הביתה, שלא לדבר על המשתמטים מגיוס. הם צריכים להסתכל על החבר'ה שלי, שיש להם את כל הסיבות המוצדקות לקבל פטור משירות".
היום משרתים בצה"ל 42 חיילים מקרב משתתפי הפרויקט, לצד כ?150 מתנדבים שעדיין לא גויסו. המתנדבים מוצבים בכמה בסיסים בצה"ל דוגמת בסיס פלמחים של חיל האוויר, אוגדת צנחנים במחנה ביל"ו ומפקדת פיקוד העורף.

לפני כשנה יצא אלמוג עם 42 החיילים שבפרויקט לנופש באילת. בכניסה למלון פגש את נתנאל בן?אבי, בן כיתתה של שיר בבית הספר המיוחד "אורים", הלוקה גם הוא בשיתוק מוחין ובפיגור. "הוא ניגש אלינו ושאל, 'מי אתם?'" מספר אלמוג. "סיפרתי לו מי אנחנו והוא אמר לי, 'גם אני רוצה להיות איתכם, גם אני אהיה חייל'. ככה זה התחיל. אמא שלו, שירלי, שעבדה במלון, שוחחה איתי והתחלנו להריץ את זה מול בסיס חיל הים באילת".

12 תלמידים מ"אורים" צורפו לפרויקט, ובהם שיר, והם ירכיבו את "יחידת נתנאל". "כשאמא של נתנאל סיפרה לי על הפרויקט אמרתי, 'זהו, זה הפתרון'", מספרת ציפי.

יום שילובם בצה"ל נקבע ל?11 ביוני, ושיר לא עצמה עין בלילה שקדם לו. מאי וחן קיבלו חופשה לרגל המאורע, ובשעה שמונה בבוקר כבר היתה המשפחה ערוכה ליום הגדול. שיר כרכה, כהרגלה, בנדנה שחורה על ראשה, נעלה נעלי התעמלות, כפי שהתבקשה, והלכה לפגוש בבית הספר את חבריה ליחידה. הם ישבו בחדר המורים הגדול כשדיאנה מקייס, מנהלת בית הספר, הסבירה להם שוב מה עומד לקרות להם. "מפקד הבסיס הוא כמו המנהל של בית הספר", הסבירה. "אתם תקבלו כובע מצחייה עם סמל הבסיס וילמדו אתכם להצדיע, ואתם תקבלו תפקיד, כמו שקיבלתם תפקידים כאן. למשל, למיין ולקפל מדים, לטפל ברכבים, לעבוד בגינון, בחדר האוכל או במחסן". אבל מה שעניין את חברי יחידת נתנאל הוא רק מתי יוכלו ללבוש מדים.

לקראת הצהריים נערך טקס בבסיס חיל הים, בסיס שנטוע בתוך העיר אילת, על שפת הים, ומשקיף אל עבר עקבה ועל קו החוף הצפוני של אילת. שני התפקידים המרכזיים שממלאים המשרתים בו הוא בקרי שליטה ימית ודבורנים, המשרתים על ספינות הדבורה.

"מי שיעמוד בנהלים ובמשמעת ויוכיח שהוא רציני ועצמאי יגויס כמו כל חייל, יקבל תעודת חוגר ויחליף את מדי הזית במדי חיל הים", הסביר להם אלמוג.

מפקד זירת ים סוף, סא"ל אילן מינץ, חילק להם כובעים, והם נעמדו מולו, חלקם נעזרים בהליכון, חלקם פורצים בבכי, והצדיעו. "אתם תהיו חלק מאיתנו ותבצעו את העבודות שאנחנו מבצעים", אמר להם. "זאת הציונות וזה חלק מלהיות אזרחים במדינת ישראל".

שיר חבשה את הכובע על הבנדנה ועמדה בדום מתוח, ידיה מוצלבות מאחורי גבה, כפי שראתה את אחיותיה עושות בטקסים הצבאיים השונים שבהן השתתפו. בבוקר הביעה עניין רב, שאלה שאלות והיתה ערנית. עם התקדמותו של היום, ההתרגשות והחום הכבד גרמו לה להתעטף בשתיקה. נחשון אמר שהיא לא מבינה לגמרי מה קורה סביבה. ציפי אמרה שהיא כן מבינה, ואחרי כל כך הרבה זמן שהשתוקקה להגיע ליום הזה היה צפוי שתגיע נפילת המתח.

מדי כמה דקות דרשה מציפי להדק בחוזקה את הבנדנה אל ראשה. "ההידוק הזה מרגיע אותה", הסבירה ציפי. "כשהיא בלחץ וחרדה היא צריכה את התחושה החזקה הזאת סביב הראש, זה כאילו מגן עליה".

בתום הטקס עזבו בני המשפחה את הבסיס, וחברי יחידת נתנאל הצטרפו לארוחת צהריים בחדר האוכל, כשאר החיילים.

"נסגר לי מעגל", אמרה ציפי כשחלפה על פני עמדת הש"ג. "הסיטואציה הזאת מול הרופאים כששיר היתה בת שנה ישבה לי באחורי הראש. כל השנים זכרתי שבמעמד ההוא הצהרתי שהיא עוד תלך לצבא, אבל לא ידעתי אם באמת נצליח להגיע לזה. עכשיו היא שווה בין שווים. שונה, אבל שווה".

"לראות אותה על מדים הרגיש לי כמו רגע מופלא", הוסיפה מאי, "שהיא שוב מדביקה את הפער ושיש מענה בשבילה,
לפחות לשנים הקרובות".

מה אתן חושבות שצפוי לה בעתיד?

חן: "אני לגמרי רואה אותה מוצאת בן זוג, גרה עם קבוצת חברים. אני סומכת עליה. כל אחת מאיתנו תצא לדרכה והיא תצטרך למצוא את הנתיב שלה".

בשעות הערב שיר חזרה הביתה מהבסיס רגועה וגאה. היא דיווחה לציפי ולנחשון ששובצה לעבוד במטבח, כי ידעו שהיא אוהבת לבשל ולאפות. בימי שישי, באופן קבוע, היא נוהגת לאפות עם ציפי עוגות ועוגיות, והדבר החביב עליה הוא הכנת כדורי שוקולד. שתי מילים גילגלה בפיה בתכיפות, "כיף" ו"בוגרת", והן מבהירות בדיוק רב את מה שעובר עליה. למחרת בבוקר, אחרי שנתיים שהסתירה את ראשה, שיר הסירה את הבנדנה.