זהו. מבחינת עלי אכבר סלאחי, שר החוץ של איראן בעידן אחמדינג'אד והיום האחראי על תיק הגרעין בטהרן, העולם יכול לישון בשקט. יש הסכם. האם זה אומר שאיראן מתפרקת מהצנטריפוגות שלה? לא צריך להגזים. להפך, המספר אמור לגדול. רגע, זה אומר שמתקן כור המים הכבדים באראק צפוי להיסגר? נפלתם על הראש. יהיו שם בסך הכל שינויים קוסמטיים. נכון, גם יהיו פקחים. כל זמן שהדבר יתאים לאיראן.
במילים אחרות, איראן הולכת לשמר לעצמה את שני המסלולים שבהם בחרה המאפשרים לה להשיג את הפצצה. והיא לעולם לא תוותר. גם מסלול האורניום המועשר (שאמנם ברמה נמוכה הותר לה בהסכם הזמני בז'נבה, אך היא יכולה להמשיך להעשיר) וגם במסלול הפלוטוניום. גם זה בסוף אפשרי, משום שהדרישה לסגור את המתקן גם היא נעלמת. בקיצור, אם הדברים נכונים, מקבלת איראן הסכם במחיר סוף עונה. היכן הקשיחות של הקהילה הבינלאומית מול מדינה עם כלכלה קורסת?
צריך להבין מדוע כל זה קורה. יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. במילים אחרות, יותר משאיראן רוצה הסכם - והיא רוצה הסכם, העולם מבקש להעניק לה אותו כדי שלא ייאלץ לעשות את העבודה המלוכלכת. איראן רוצה לשקם את הכלכלה, איראן רוצה לצאת מהבידוד, איראן רוצה שיתוף פעולה עם המערב. אבל איראן גם רוצה בסיבוב גם פצצה. איראן לא מפספסת הזדמנות לשקר כמו לאחרונה עם ייצוא הנפט, אבל למי זה באמת מזיז?
הסיפור האיראני רחוק מלהסתיים. בעיקר, אם כפי שאומר לנו סלאחי, הם משיגים פיצוץ של הסכם.