יש הרבה דגים בים?

פתגם סיני עתיק אומר: "תנו לאדם דג והוא יהיה שבע לאותו יום; למדו אותו לדוג - והוא יהיה שבע כל חייו". אך מה קורה כשמלמדים אדם לדוג אבל אין דגים?

זה כמה עשורים מומחים זועקים כי מדינת ישראל בדרך לאבדון ימי, וכי מספר הדגים במים הטריטוריאליים של ישראל ירד ב?45 אחוזים בתוך 15 שנה. כל סוגי הדגים האהובים על המטבח הישראלי נמצאים ברשימת ההכחדה המהירה. הירידה הגדולה גוררת בעיות רבות: הרס הסביבה הטבעית בים, זיהום סביבתי והגדלה של הייבוא שמקפיצה משמעותית את המחיר בשוק - הן העיקריות שבהן. כיום הדייגים הישראלים צריכים לחפש את הדגים במים עמוקים יותר, ולכן צריכת הדלק של סירות הדיג האמירה - כיום הן צורכות פי שניים וחצי סולר מכפי שצרכו לפני שני עשורים.

בדו"ח מבקר המדינה משנת 2010, שסקר את התנהלות משרד החקלאות מול ענף הדיג שבאחריותו, נטען כי המצב החמור בדגה הישראלית ידוע זה שנים, וכי משרד החקלאות לא הגביר את האכיפה והפיקוח על דייגים עבריינים ולא פעל לתיקון הנזקים.

רוב המומחים רואים שתי סיבות למצב החמור של הדגה הישראלית. הראשונה היא אי אכיפת חוקי הדיג על ידי משרד החקלאות; השנייה - חוסר הסברה וחינוך בנושא הדיג. בעוד במדינות ים רבות עולם הדיג מוסדר ומעוגן בחוק ואף נאכף, אצלנו - אם יש חקיקה, היא חסרת שיניים וסמכות אכיפה.
בישראל מותר לדוג לאורך כל השנה, אפילו בחודשי הרבייה של הדגים - התקופה שבה למעשה "מתחדש מלאי" הדגים בים. זאת בעוד בטורקיה, למשל, יש איסור דיג במשך חמישה חודשים בשנה, במצרים שלושה חודשים ובאיטליה 45 יום.

לפי החוק המנדטורי (כן, זהו חוק מתקופת המנדט ששמו "פקודת הדיג מ?1937"), מותר לדוג בישראל דגים מגודל מסוים: עליהם להיות גדולים מ?20 ס"מ במשקל שאינו פחות מקילו. גודל העינית של הרשת (גודל חורי הרשת) שמשמשת את הדייגים אף היא אמורה להיות בגודל מסוים, כדי שדגים קטנים יוכלו להימלט ממנה חזרה אל הים. אלא שההגבלה הזו אינה נאכפת. אף אחד מהדייגים שדיברנו איתם לצורך הכתבה לא נתקל בביקורת מטעם משרד החקלאות. חשוב לציין כי איסור דיג של דגים קטנים נובע מהרצון לשמור על שרשרת המזון של הדגים.

"70 אחוזים מהשלל שנשלה מהים הם מתחת לגודל המותר בפקודת הדיג", מבהיר אלון רוטשילד, אחראי תחום המגוון הביולוגי בחברה להגנת הטבע. לדבריו, המסקנה היא פשוטה: "כנראה מישהו לא עושה את עבודתו, או שמישהו לא מבין את מה שהוא אמור לעשות, אבל את העבודה בכל מקרה לא עושים". רותי יהל, אקולוגית ימית ברשות הטבע והגנים, מסכימה עם הקביעה הזו ואומרת: "יש הרבה דייגים שלא מפוקחים על ידי המוסדות שהם אמורים להיות מפוקחים על ידיהם. האחריות פה היא ישירה והיא של המדינה".

בעשור האחרון כמעט לא נאספו נתוני הדגה באופן עקבי ואיכותי בחופי ישראל. לאחרונה עברו סמכויות הפיקוח ליחידה של משרד החקלאות אשר מחזיקה בסמכויות שיטור, אבל - וזה אבל גדול - ליחידה הזו אין שום ניסיון והכשרה בפיקוח ימי.

אנשי הים והסביבה רואים בספינות המכמורת, "המכמורתנים", אשמות עיקריות במצב ההולך ומידרדר של הדגה. המכמורת היא סירת דיג הגוררת אחריה רשת על קרקעית הים; כיום יש בארץ כ?22 ספינות פעילות כאלה, והן שולות כ?45 אחוזים מן השלל הימי. בשנת 2011 פירסם האו"ם בדו"ח מיוחד כי ספינות המכמורת מורידות את הדגה ב?8 אחוזים בכל העולם.

הרשת הענקית של המכמורת (רוחבה כרוחבו של מגרש כדורסל) נגררת על קרקעית הים במשך שעות רבות ולוכדת את כל היצורים שנקרים בדרכה ללא הבחנה. כ?100 אלף בעלי חיים ובהם דגים, צבי ים, כרישים, דולפינים ובטאים (חתולי ים) מתים לחינם בגלל שיטת הדיג הזו. "זו השיטה ההרסנית ביותר", קובע רוטשילד, "מהסיבה הפשוטה שהיא גורמת למותם של דגים צעירים ואינה שיטה סלקטיבית". הוא מבהיר כי רוב השלל של ספינות המכמורת מושמד ונזרק מת בחזרה לים, "משום שאין קונים לדגיגים קטנים ולדגים מוגנים. במקום לאפשר לדגים הללו לבצע את תפקידם כחלק מהמערכת האקולוגית, ובין השאר לשמש מזונם של דגים אחרים, הם הופכים לפגרי דגה המזהמת את הים".

לפי נתוני מחקר שנערך בשנים 2011-2009, על כל דג שמגיע לצלחת שלנו מתים 200 דגים וחיות אחרות. הידלדלות הדגה לא מתבטאת בכמות השלל שמוצא מהים - כטונה וחצי בשנה - אלא באנרגיה המושקעת כדי להוציא את השלל. כדי להקל על דייגי המכמורת, החליטה המדינה להחזיר להם 7 מיליון שקלים בשנה, כדי לעזור בספיגת העלויות, בעיקר עלות הסולר. כבר כמה שנים ששוקלים את האפשרות להשבית את ספינות המכמורת - לכמה חודשים בשנה או אפילו לצמיתות - עבור שכר חודשי קבוע כתחליף לפרנסתם. תחליף זה דורש תקצוב אדיר - אך השיקום הימי יתעצם. נכון להיום, התוכנית עדיין במגירה.

אך לא רק המכמורתנים אשמים. גם דייגי הסירות הקטנות דגים עם רשת, ושולים 25 אחוזים מהשלל הימי בישראל. גם לדייגים הספורטיביים, צוללנים (ללא מיכלים) שדגים על ידי רובי צלילה, יש חלק בדילול. לרוב מדובר בצוללנים שלוכדים דגים קטנים ולא מקפידים לשמור על מכסת דיג סבירה לאדם. רוב הדייגים הספורטיביים דגים באחריות לשם הספורט וההנאה, אך יש גם כאלה שדגים כמויות גדולות למטרות מסחריות, ללא רישיון.

גם לדייגי החופים יש חלק בחגיגה האסורה. אלה הם הקבוצה הגדולה ביותר במערך הדייגים המסחריים, שדגים לרוב בשיטות מסורתיות - על ידי רשתות (שעומדות במקום ולא נגררות כמו אלה של המכמורת) ודיג בצלילת מיכלים (כיום יש 20 רישיונות כאלה בארץ).

למי שסבור שהקידוח ותהליך התיעוש שעובר על חופי ישראל בעשור האחרון אף הם מתווספים לרשימת האשמים - צפויה הפתעה. לפי מחקרים, לאסדות הקידוח שבחופי המדינה יש דווקא אפקט חיובי על הים בכלל, ועל הדגה בפרט. "כשמדברים על קידוח, חושבים על זיהום, שעלול להשפיע לרעה", מסבירה יהל, "אבל אם הקידוחים נעשים בסטנדרטים סביבתיים מחמירים ולא פוגעים בבתי גידול רגישים, שהם בתי הגידול של הרבייה ושל גידול הדגיגונים, ואם מונעים זיהום של הסביבה, לכאורה אין סיבה שתהיה השפעה על הדגים".

יש יוצאים מן הכלל; כשיש בעיה חמורה באחת האסדות - כפי שאירע במפרץ מקסיקו בשנת 2010, אז התפוצצה אסדת קידוח והרגה 11 עובדים - הנזק הסביבתי עצום והדגים הם קורבנות מיידיים. נכון להיום, אתרי הקידוח והאסדות בישראל משמשים ריף מלאכותי ובתי גידול של מיני דגים, ואף מושכים אליהם מגוון זנים.

ברשות הטבע והגנים מודאגים, אך פועלים במרץ להפוך את המגמה השלילית של הדגה הישראלית. ברשות מאמינים שגורם עיקרי נוסף שהביא את הדגה למצב כיום, הוא אי הגדרה נכונה של "שמורות טבע ימיות". לדברי יהל, הגדרה של שמורה היא "המסר המרכזי מבחינתי; בעולם זה אחד הכלים הטובים ביותר שיש - אזורים שהם סגורים לדיג, שהפעילות בהם מוגבלת. מדינת ישראל מחויבת באמנות בינלאומיות להקצות שמורות כאלה; אמנת ברצלונה מחייבת אותנו להכריז על שטחים גדולים בים כשמורות טבע ימיות, כדי שדגים יוכלו להתאושש ולהשתקם".

כיום, רק רבע אחוז מהמים הטריטוריאליים של מדינת ישראל מוכרזים כשמורות טבע. עד לשנת 2020 מחויבת ישראל, לפי אמנת ברצלונה, להקצות 10 אחוזים לשמורות ובעתיד להגיע ל?20 אחוזים. כיום יש בארץ שש שמורות כאלה: אכזיב, שקמונה (מדרום לחיפה), דור הבונים, גדור (מחדרה עד מכמורת), אבטח (אזור ניצנים) ושקמה (באזור זיקים).

גם עין בלתי מקצועית תבחין בהבדל התהומי שניכר בשמורות. "יש שם הרבה יותר דגים ויותר מינים נדירים ומסחריים שבכל מקום שהוא לא שמורה פשוט חוסלו", אומרת יהל, "הדגים בשמורות גדולים בהרבה, וזה אומר שהם מתרבים ומעמידים את הדור הבא; אם מסתכלים על הדגים בשמורת אכזיב, רואים שזה עולם אחר; הדקרים, שמוכרים יותר כלוקוסים, נמצאים במצב איום ונורא בישראל - הם כמעט על סף היעלמות. אבל באכזיב יש המון חתונות בין דקרים, הם באים להתרבות שם, בדיוק עכשיו, בעונה הזאת. גם הלובסטר הקטן, הכפן הגושמני, שנעלם לגמרי מחופי ישראל, מתרבה וחי במים בנוחות בשמורה הזו".

"כאשר אזרח ישראלי רוצה להנפיק תעודת דיג - וזה כאשר אנו יוצאים מנקודת הנחה שהוא יודע שדיג בארץ מצריך רישיון - כל מה שעליו לעשות הוא להוציא תעודת יושר מהמשטרה ולשלוח למשרד החקלאות בצירוף 190 שקלים". כך מספר י', ביולוג ימי של חברה ציבורית. לדבריו, "בשום מקום לא מצורף פרוספקט או אזכור שמבהיר מה מותר ומה אסור בדיג, מבקשים לשמור על החוק אך לא מציינים מהו".

י' צולל מגיל נעורים ומחזיק ברישיון כחוק. בכל אלפי הצלילות שלו, כמעט בכל חוף בארץ, הוא מעולם לא נתקל או נבדק על ידי פקחי משרד החקלאות. נתון זה בהחלט לא מפתיע לנוכח העובדה שבאגף הדיג עבדו עד לאחרונה בסך הכל חמישה פקחים, ולרשותם עמדה רק סירה אחת בודדה וקטנה. לפי נתונים של משרד החקלאות, מס הרישיונות לדיג שהונפקו בשנת 2009 היה כ?1,083, ובשנת 2012 הוכפל מספר הרישיונות ועמד על 2,075. אפשר לראות כי משנה לשנה מספר הבקשות והרישיונות עולה בצורה מאוד משמעותית, מה שתורם משמעותית למצב הדגה הירוד.

פקודת הדיג המנדטורית היא מוצג ארכיוני שעבר זמנו; כל מי שיש לו קשר לים טוען שחייבת להיות חקיקה חדשה. אחד הקמפיינים הגדולים שהושקו לאחרונה הוא "דגים באחריות" ומטרתו לקדם רפורמה ולהציל את הים התיכון. אחד ממובילי הקמפיין הוא רוטשילד. "ביולי 2013 היינו אצל רמי כהן, מנכ"ל משרד החקלאות, והצגנו לו את הרפורמה", הוא נזכר, "אך מאז לא התקדם דבר, גם הפגישה שנקבעה לחברי הקמפיין נדחתה ללא מועד חדש".

לרוטשילד אין ספק מי צריך לקבל אחריות. "יש מנכ"ל של משרד ממשלתי ויש שר חקלאות, ולשניהם יש אחריות כלפי הציבור הישראלי וכלפי הדייגים. זה לא מצב שהשניים הללו יצרו - אלו עשרות שנים של הזנחה - אבל הם כבר שנה בתפקיד והגיע זמן שיעשו מעשה משמעותי. למשרד החקלאות לא אכפת מהדגה, מהדייגים או מהטבע".

עיקרי הרפורמה המוצעת הם הפסקת שיטות דיג המכמורת, תוך כדי שימור שיטות הדיג הסביבתיות ופיצוי הדייגים, הגנה על מינים נדירים כגון צבים, דולפינים ולוקוסים והפסקת הדיג לחלוטין בעונת הרבייה. כמו כן, מדובר על הגבלת מכסת שלל יומית לדייגים ספורטיביים, מיסוד גוף אכיפה והסברה לדיג וקביעת אזורים כשמורות טבע להתחדשות הדגה.

עלות הרפורמה מוערכת ב?100 מיליון שקלים לעשר שנים - כלומר 10 מיליון לשנה - כאשר רק מהשבתת ספינות המכמורת חוסכת המדינה כ?7 מיליון שקלים בשנה. את היתר מציעה הרפורמה להשלים באמצעות גביית אגרות הרישיונות. "מחזירים את העלות של הרפורמה הזו בתוך ארבע שנים ואז גם יהיו לנו הרבה יותר דגים", אומר רוטשילד, "אנחנו צופים שכמות הדגה תכפיל את עצמה בתוך בערך עשור, אם הרפורמה תבוצע כמו שצריך".

ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "האכיפה והפיקוח עברו מיחידה אורגנית באגף הדיג אל יחידת האכיפה והפיקוח המשרדית. במהלך שנת 2013 טופלו על ידי היחידה 101 אירועים של עבירות בתחום הדיג ובגינם נפתחו 78 תיקים משפטיים.

לרישיונות החדשים או לחידוש הרישיונות מצורף מכתב מאת מנהל אגף הדיג, ובו מושם דגש על כמה נושאים והיבטים הקשורים בחוקיות הדיג. הנתונים על מאמץ הדיג, שלל הדיג ועוד נתונים המבוססים על מידע המקובל במדינות העולם ביחס לענפי הדיג, נאספים באופן רציף על ידי עובדי אגף הדיג המוכשרים לכך. בשנה האחרונה החלה עבודה בנושא בשיתוף חברה חיצונית המתמחה באיסוף ובניתוח נתוני שלל ומאמץ דיג בים התיכון, והנתונים יתפרסמו בזמן הקרוב.

רפורמה בנושא הדיג, שינוי מבנה הצי, התאמת תקנות הדיג וקביעת מדיניות רחבה וארוכת שנים מחייבים היערכות מוקדמת ומעמיקה. עיקרי הרפורמה יפורסמו לאחר החג.