חג הפסח, שהיה חג החירות, הפך במובנים רבים לחג של שעבוד. חיידק ה"פסחיטיס" מהלך אימים עד כדי כך שאלפים נוטשים את בתיהם ונודדים לבתי מלון והארחה. רבבות "מקפידים" לצאת את גבולות הארץ ולחוג את החג בנכר (ושמא יש ללמד עליהם זכות שאין הם רוצים להעלות דבר שקר על דל שפתותיהם, באומרם "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל"?). כך הפך חג שבו קיימת מצוות עלייה לרגל לירושלים לחגן של סוכנויות הנסיעות.
אצל הנשארים בארץ קדחת הניקיון בעיצומה, וגם מפלס החומרות אצל שומרי הכשרות למהדרין מרקיע שחקים, ובכל יום מתקבלת הודעה בנוסח "נתגלתה חומרה חדשה".
עיון במשנת החכמים הראשונים מלמד שמאפייני ההכנה לליל הסדר בימיהם היו שונים לחלוטין. ההלכה היהודית אמנם מדברת על בדיקת חמץ "בחורים ובסדקים, עד מקום שידו מגעת", אך יד חכמים היתה כנראה קצרה בהרבה מזו שלנו, וגם השטח הרבוע של נכסיהם היה קטן. מתוך כך, נתנו ליבם יותר להכנה למשמעויותיו הרוחניות, הערכיות והחברתיות של החג, ופחות לניקיונות ולהכנות הקולינריות.
ושמא אין זה מקרה שבעולמה של תורת ישראל, הלכות הפסח שב"שולחן ערוך" נפתחות דווקא בהלכה המחייבת כל אדם מישראל לתרום ל"מעות חיטין", ל"קמחא דפסחא", למען יוכלו בניו כולם להסב עם יין ומצות, ובגדים חדשים, כבני חורין.
ליל הסדר הוא חג ההכלה ולא רק המחמירה. אל שולחן הסדר מסבים כל ארבעת הבנים. גם ל"רשע" יש מקום, וגם לזה "שאינו יודע לשאול". עלינו להאזין בקשב רב לכל אחד מהם ולענות לו כהלכתו.
ביטוי לאופיו המכיל, המקבל ומאיר הפנים של חג החירות ניתן בקטע הפותח את ההגדה, "הא לחמא עניא". קטע זה נאמר דווקא בארמית, השפה המדוברת באותם ימים, למען יוכלו הכל להבין את שנאמר ולא ירגישו מוזרים ומודרים ממורשת החג.
דרושים: רגישות, הקשבה ומסירות
אכן, לקראת סופו, עובר בעל ההגדה, תוך כדי דיבור, לעברית: "השתא הכא - לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי - לשנה הבאה בני חורין". ללמדנו שחירות אמיתית מתבטאת לא רק בשיבה לארץ ישראל אלא גם בשיבה ללשון העברית, לתרבותה ולמורשתה.
במוקד "הא לחמא עניא" עומדת גם הזמנה כפולה: "כל דכפין - ייתי וייכול, כל דצריך - ייתי ויפסח". כל הרעב - יבוא ויאכל עימנו, כל שצריך - יבוא ויחוג עימנו את חג הפסח.
מעבר לפן ההיסטורי וההלכתי, שדרש הימנות מוקדמת עם חבורת מקריבי קורבן הפסח, גלום כאן גם מסר רעיוני כפול ומכופל. אינך יכול להיות בן חורין אמיתי אם אינך נותן דעתך ל"רעב", ל"אחר", לכל אותם עניים וזקנים, חולים וילדים בסיכון, המשוועים לסיוע.
אכן, יש לא מעט שממונם בידם, ועדיין הם בכלל "כל דצריך", רעבים מבחינה תרבותית, חברתית ורוחנית. יש עשירים שלא חסר להם כסף, אך חסרה משמעות לחייהם. ההגדה מלמדת אותנו שגם הם זכאים לסיוע ולאוזן קשבת לא פחות מאלה שרעבים ללחם.
זוהי תורת שמחת החירות בעולמה של מורשת ישראל. חירות פירושה אחריות ודאגה ל"אחר" שגם הוא יהא בעיניך כאח, מה שתובע מאיתנו רגישות, הקשבה ומסירות.