חתולים שכבו על כתביו של קפקא

מרגוט כהן, קשישה מטופחת בת 90, שהופעתה אינה מסגירה את גילה, היא העדה היחידה בעולם שיכולה למסור פרטים משמעותיים הקשורים למאבק משפטי טעון ורב שנים, שהסתיים באחרונה בניצחונה של הספרייה הלאומית בירושלים: כהן, שהעידה במשפט, תרמה לכך שחלק מכתבי היד של הסופרים הנודעים פרנץ קפקא וחברו ד"ר מקס ברוד, מתקופתם המשותפת בפראג, ייחשפו לציבור הרחב. זהו גם סיומו של
מאבק משפטי, שתוצאותיו הדרמטיות נאמדות במיליוני דולרים.

לעיתים נדירות מזדמן לבית המשפט לצלול לנבכי ההיסטוריה, כאשר זו נגלית לפניו פיסה אחר פיסה, בדל ראיה אחר בדל ראיה, והנסתר רב על הגלוי. כך קרה גם בתיק הזה. מרגוט כהן זכתה להכיר חלק מהדמויות המרכזיות בסאגה הקפקאית הזאת. עדותה חיזקה את טענת הספרייה הלאומית כי רצונו של ברוד, שהחזיק בכתביו של קפקא לאחר מותו, היה כי אלו לא יימכרו לארכיון בגרמניה, אלא יימסרו לספרייה בתחום גבולות מדינת ישראל.

בשבוע שעבר נפגשתי לשיחה עם מרגוט כהן. זהו הראיון העיתונאי הראשון שלה בתקשורת הישראלית. הפגישה התקיימה בלובי המרווח של בית האבות המטופח בדרך בית לחם שבירושלים, שבו היא מתגוררת. דומה כי לכהן יש זיכרון פנומנלי. דיבורה של הקשישה מאירת הפנים חד ונוקב. כאשר היא נשאלה מי צריך להחזיק בכתבי היד המקוריים של קפקא וברוד, היא עונה נחרצות, "ישראל. המחשבה שכתבי היד של השניים יימכרו לגרמנים מזעזעת אותי, ולו רק מפני שאחיו של ברוד ושלוש אחיותיו של קפקא נרצחו על ידי הנאצים בשואה".

פרשת כתבי היד המקוריים של קפקא וברוד משתרעת על פני 90 שנים. כדי להבין את הקשר של מרגוט כהן לפרשה עקלקלה זו, לרבות הבנת הסבך המשפטי, ראוי לעצור לרגע ולהזכיר כמה עובדות רקע: התובעות בתיק, שביקשו לנכס לעצמן את כתבי היד הנדירים, הן האחיות חווה הופה ורות ויזלר. השתיים הן בנותיה של אליזה אסתר הופה, אחת הדמויות המרכזיות בעלילה.

אסתר הופה היתה מזכירתו ואשת סודו של מקס ברוד, ואף סייעה לו לערוך את כתביו. בזכות קרבתם של השניים נקבעה ליורשת עזבונו של ברוד מכורח שתי צוואותיו. כתבי היד שעברו לידיה שווים יותר מזהב: כך, לדוגמה, ב?1988 שילשלה אסתר הופה לכיסה 2 מיליון דולר לאחר שמכרה את כתב היד המקורי של קפקא של "המשפט" במכירה פומבית.

ברוד, שנחשב ליד ימינו של קפקא, אחד הסופרים החשובים של המאה ה?20, הוריש את היצירות יקרות הערך להופה, אבל הורה לה להעביר את החומרים לארכיון ציבורי לפי בחירתה. למרות בקשתו הופה לא עשתה זאת.

הופה זכתה באריכות ימים ונפטרה בשנת 2007 בגיל 102. כשנה לאחר מותה (ב?2008) פנו שתי בנותיה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב וביקשו שזה יקיים את הצוואה שכתבה האם בעבורן. הבת ויזלר נפטרה בשלהי ההליך המשפטי. ברוד, שהחזיק כאמור את אוצר כתבי היד היקרים, נפטר ב?1968 כשהוא בן 84.

אחת השאלות המעניינות היא כיצד הגיעו כתבי היד הנדירים של קפקא לברוד? גם סיפור זה נשמע הזוי ובלתי נתפס: ברוד, סופר ומלחין, היה ידיד נפשו ואיש אמונו של קפקא, שהלך לעולמו בשנת 1924 כשהוא בן 40 בלבד. ברוד היה ער לגאונותו של קפקא והחזיק ברוב יצירותיו. בנוסף, הוא ערך, פירסם והציג אותן ברחבי העולם חרף בקשתו של קפקא שלא לפרסמן ואף לשורפן.

ב?1939 בעקבות פלישת הנאצים לפראג הגיע ברוד לישראל. את כתבי היד של קפקא הצליח להבריח יחד עם חברו פליקס ולטש, לאחר שהטמין אותן בשתי מזוודות והצליח לחצות איתן את מעבר הגבול מתחם לאפם של החיילים הגרמנים.
ועתה, לקשר בין מרגוט כהן לעלילה המפותלת: ברוד היה מעריץ של הפילוסוף מרטין בובר, ומרגוט כהן היתה מזכירתו של בובר ואף הקימה את הארכיון של הפילוסוף הנערץ בספרייה הלאומית בירושלים. ברוד התקנא בארכיון המפואר של בובר, ולכן התעניין באפשרות שגם כתביו יישמרו באכסניה המכובדת בירושלים. בשנת 1968, חודשים ספורים לפני מותו, הוא הגיע לספרייה עם מזכירתו אסתר הופה ושם פגש לראשונה את כהן.

לדברי כהן, הביקור של ברוד בספרייה היה גורלי מבחינתה, ועל כך גם העידה במשפט, "בגילו המבוגר ובמצבו הרפואי, ברוד התאמץ ביותר להגיע לספרייה בירושלים כדי להפקיד בה את כתביו. כנראה הוא מיהר כי ידע שזמנו לא רב. באותם הימים, נסיעה מתל אביב לירושלים לא היתה עניין שגרתי", היא מבהירה.

לברוד היתה סיבה נוספת למסור את כתבי היד שלו לספרייה, והיא שחבריו שמואל הוגו ברגמן (לימים הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים) ופליקס ולטש, שאיתו כאמור נמלט ברוד מפראג, היו מיודדים עם בובר, מה שלדברי כהן שימש תמריץ בעל אופי רגשי. "הוא רצה שכתביו יאוכסנו במקום שבו נמצאים הארכיונים של חבריו, ובפרט זה של בובר. דיברנו על כך שהבאת הארכיון של ברוד למחלקה של כתבי היד תביא לכך ש'החברים הוותיקים מפראג ייפגשו סוף סוף'", היא אומרת.

סיפור חייה של מרגוט כהן יכול למלא ספר עב כרס מרתק: היא נולדה בחבל אלזס בגבול גרמניה?צרפת. ב?1952 עלתה לישראל יחד עם בעלה המנוח יעקב ושלושת ילדיהם, שכיום הם בשנות ה?60 לחייהם. כהן מספרת שמלחמת העולם השנייה קטעה את חייה הנוחים ואת שאיפתה להיות אשת חינוך, "בעלי למד בצרפת פילוסופיה ופסיכולוגיה וקיבל מלגה כדי לעשות דוקטורט. לצערי המלחמה תפסה אותי כשהייתי בת 18, ובדיוק סיימתי את כיתה י"ב. לא היה לי מושג מה אעשה בארץ".

את חוסר האונים תירגמה כהן לעשייה. היא פעלה למען הצלת ילדים בזמן הכיבוש הנאצי בצרפת ואף קיבלה לפני כמה שנים את תואר אביר לגיון הכבוד מטעם נשיא צרפת. לדבריה, הגרמנים לא חשדו בה. "לא נראיתי יהודייה. היה לי שיער בלונדיני ועיניים כחולות. הייתי רוכבת על אופניים מרחקים גדולים מאוד כדי לבקר את הילדים היהודים שהתגוררו במקומות מסתור. דאגתי גם לשלם לגויים תמורת זה. זו היתה הכנסה טובה מבחינתם. הם לא עשו זאת מטוב לב".

בזכות שליטתה המצוינת בשפות זרות היא התקבלה לעבודה ב?1958 כמזכירתו של בובר. עם בובר דיברה כהן בשפה הגרמנית. לדבריה, היא הוכשרה לתפקיד ספרנית כאשר שילבה עבודה מעשית, כגון סידור הארכיון של בובר, והשתתפות בקורסים אוניברסיטאיים. לאחר מותו של בובר עברה כהן לעבוד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, וגם יזמה את הקמת הארכיון של פרופ' אלברט איינשטיין. אותה פגישה עם ברוד ב?1968 נצרבה בזיכרונה. בספרייה היו דרוכים ונרגשים לקראת הפגישה. מי שאירח את ברוד ואת מזכירתו היה מנהל הארכיון דאז, ד"ר מרדכי נדב. "לאורך כל הביקור של ברוד אצלנו", נזכרת כהן, "גברת הופה לא עזבה אותו לשנייה אחת. אני ניסיתי להסביר לברוד איך סידרתי את הארכיון של בובר. היא לא נתנה לברוד לדבר בכלל".

ב?1982, 14 שנים לאחר מותו של ברוד ולאחר אותה פגישה לא נעימה עם הופה, כהן נפגשה עימה שוב. כעת כבר היו בידיה של הופה כתביו הנחשקים של קפקא, כפי שציווה ברוד בצוואתו. הפגישה התקיימה בדירתה של הופה, בקומת מרתף ברחוב שפינוזה בתל אביב. מי שיזם את הפגישה בתל אביב היה הממונה על כהן, ד"ר נדב. כהן נלוותה אליו. הנהלת הספרייה עשתה אז מאמץ נוסף לקבל לידיה את כתבי היד היקרים. כהן מספרת כי הזדעזעה מהמראה שנגלה לנגד עיניה, "נכנסתי לדירה שהכל היה זרוק בה. חתולים שכבו על כתבי היד של קפקא".

ניסית להעיר לה על הבלאגן?

"אני לא העזתי להגיד לה דבר, שהרי ידעתי מהרגע הראשון שהיא מנסה להוליך אותנו שולל. היא התחמקה מהשאלות שלנו. אמרתי לנדב: 'שלא תיתן לה לעשות ממך צחוק. היא לא מוכנה לתת לנו דבר'. הרגשתי את זה גם אחר כך, בפגישה עם עורך הדין שלה במשרדו. הסברנו לה את החשיבות שבנתינת כתביהם של קפקא ושל ברוד לספרייה. הבהרנו לה שזה יהיה פתוח לקהל וזה ימשיך את החיים האינטלקטואליים של ברוד ושל אנשי פראג. זה מקום מכובד. היא היתה מעוניינת רק בדבר אחד: בצע כסף. כל השאר פשוט לא עניין אותה". כהן התרשמה לרעה גם מהופעתה החיצונית של הופה עוד כשעבדה עם ברוד, שאותו היא מגדירה כ"אינטלקטואל מהשורה הראשונה".

במשפט הארוך שנערך, ניסה עורך הדין של האחיות לבית הופה לערער את מהימנותה של כהן בנוגע לזיכרונה מהביקור בדירת אסתר הופה, כאשר ראתה חתולים רובצים על תיקים שהכילו את כתבי היד. הפרקליט תהה: כיצד כהן אינה זוכרת את צבע הספרייה שבדירה, ולעומת זאת אי הסדר והחתולים זכורים לה היטב. על כך ענתה, כי ספרייה בבית של יקים היא דבר שגרתי, "זה (צבע הספרייה) מקובל אצל יקים, והוא לא משך את תשומת לבי. אבל לחתולים ולערימות הנייר לא הייתי רגילה".
פסק הדין שניתן בפרשה זו מורכב למדי בעיקר בגלל העובדה שהנפשות הפועלות הרבות הקשורות בו כבר אינן בין החיים. השופטת טליה קופלמן?פרדו נאלצה להקדיש מחשבה רבה לתוכן הצוואות של מקס ברוד משנת 1948 ומשנת 1961, שבהן נתן ביטוי לרצונו שכתבי היד יישארו בישראל.

הטענה המרכזית של בא כוחה של הספרייה הלאומית, עו"ד מאיר הלר ממשרד א. לנדוי, היתה כי להופה לא היתה רשות להוריש לשתי בנותיה את כתבי היד של שני הסופרים הנודעים. בצוואה משנת 1961 ביקש ברוד למסור את הכתבים לשמירה בגופים ציבוריים, למעט רכוש ספציפי. הגוף הציבורי הראשון שהזכיר בצוואתו היה הספרייה הלאומית. ואכן, השופטת הבחינה בין הנכסים הרוחניים לחומריים של ברוד, "באשר לכתבי היד, המכתבים, הניירות והמסמכים האחרים - הם הנכסים הרוחניים, ציווה המנוח לשמירה בידי האוניברסיטה העברית (הספרייה הלאומית) או הספרייה העירונית בת"א או גנזך ציבורי אחר בארץ או בחו"ל".

כך או כך, פסק הדין שבו זכתה הספרייה הלאומית אינו סוף פסוק בסיפור הנפתל, הואיל והוא ניתן במסגרת ערכאה ראשונה, וככל הנראה יוגש עליו ערעור - לנוכח העובדה שכתביהם המקוריים של קפקא וברוד שווים הון עתק. עד שתתקבל החלטה סופית, כתבי היד שמורים בבנקים בישראל ובשווייץ. התגמולים שיתקבלו מהם, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים בתיק, יועברו ליורשיה של אסתר הופה.

לפני שאנחנו נפרדים, אני מבקש מגברת כהן הסבר לפשר צוואתו הבלתי שגרתית של ברוד, שבה כאמור הורה על העברת כתביו של קפקא ושלו להופה. על כך היא השיבה, "זו היתה צוואה מסובכת. עד היום איני יודעת". היא ממשיכה לחשוב עוד זמן קצר, ואז אומרת בחיוך כי הסיבוכים הגדולים של מקס ברוד התקיימו רק כי "היה מאוד חלש כלפי נשים. זו היתה החולשה שלו".