הכרזת הרבנות הראשית כי גלידות האגן דאז אינן כשרות עוד כיוון שהן אינן מבוססות על חלב ישראל המופק בפיקוח יהודי מוסמך - היא כפייה של הפרשנות הנוקשה ביותר לחוקי הכשרות. העניין אולי אינו משפיע באופן דרמטי על העם ועל אורח חייו, אבל מדובר במהלך נוסף של הקצנה שמשמעויותיו רבות.
הממסד החרדי נחוש לאכוף את אמות המידה המחמירות ביותר לשמירת מצוות על האומה, וזאת ללא כל התחשבות בתוצאות. ההיבט ההרסני ביותר בשליטה החרדית ברבנות הוא גישתה קצרת הרואי בנושא הגיור, שאותו הפכה למסלול מכשולים שבו נכפות דרישות העוקפות בחומרתן את התלמוד, את הרמב"ם ואפילו את שולחן ערוך. מדובר בסחיטה הלכתית.
בהקשר זה התפרסם לאחרונה ספר יוצא דופן, שנכתב על ידי דיוויד אלנסון, נשיא "היברו יוניון קולג'" (האקדמיה הרפורמית בארה"ב), ודניאל גורדיס, רב קונסרבטיבי שעלה לישראל ומכהן כיום כנשיא קרן שלם. יהודים אורתודוקסים רבים יתייחסו בביטול באופן אינסטינקטיבי לכל פרסום המוצא לאור על ידי מלומד שאינו אורתודוקסי, ואולם הסופרים נמנעים בספר מביטוי דעותיהם ומקידום השקפותיהם האישיות כלפי ההלכה. הם מסתפקים בציטוט שאלות ותשובות (שו"ת) שמקורן מן המאה ה-18 ועד ימינו ומבליטים את המגוון הרחב של הגישות אשר הופגנו על ידי הרבנים בנושא הגיור, מן המחמירות ביותר ועד הליברליות שבהן.
בין האחרונות אפשר למצוא רבנים שגרסו כי גם מניעים נסתרים מלכתחילה אינם צריכים להיות מכשול בפני גיור. מן השו"ת אפשר ללמוד ללא צל של ספק כי בדומה למנהגם בנושאים הלכתיים אחרים, הרבנים הביאו בחשבון את המגמות התרבותיות והדתיות של התקופה.
יש בנמצא עוד אינספור שו"ת אשר יכולות לשמש תקדימים לגישה ליברלית יותר. הבולט שבהם הוא של הרב הספרדי הראשי לשעבר בן-ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880). הרב עוזיאל ראה בקבלת גרים מצווה, אף אם מלכתחילה היה בלתי סביר כי יקפידו באופן מלא על שמירת מצוות. הוא ציטט את הרמב"ם, שפסק כי הגר אינו מחויב לקיים את כל טקסי היהדות, וכי זו מצווה לקבל גרים מתוך התקווה שיהפכו לשומרי מצוות בעתיד. הרב עוזיאל הפגין אמפתיה מיוחדת בנוגע לצורך לגייר זוגות שנישאו בנישואי תערובת, בשל מחויבותנו כלפי הילדים שייוולדו במסגרת אותם נישואים. הוא כתב: "וירא אנוכי שאם נדחה אותם לגמרי על ידי זה שלא נקבל את הוריהם לגרות ניתבע לדין ויאמר עלינו: 'את הנידחת לא השיבותם ואת האובדת לא ביקשתם'".
להקים בית דין אלטרנטיבי
גם הרב הרצוג, רבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל משנת 1936, פסק כי "לשם שמיים" יש לגייר נשים גויות אשר הצילו את בעליהן היהודים באמצעות סירוב לפקודות הנאצים להתגרש מהם. הוא הגדיר גם את העלייה "קיום לשם שמיים" וגורם המזכה בגיור. הרב הראשי גורן גרס כי הגיור לא התקבל בעין יפה בגלות, אך מתקבל בברכה בישראל. באותו אופן, הרב הראשי אונטרמן התנגד לגיור בבריטניה אך תמך בגישה סובלנית במיוחד כלפי הרוסים בישראל.
האישים החרדים שמקדמים בימינו גישה נוקשה יותר טוענים כי יש צורך לשמר את המכנה המשותף הגבוה ביותר, וזאת כדי להבטיח כי כל היהודים יכירו בתקפות הגיורים. אך המציאות היא כי אף שפרשנויות הלכתיות שונות שלטו במהלך ההיסטוריה שלנו, עד היום חרדים רבים שוללים את התוקף של גיורים אשר לא נערכו בחסות רבניהם שלהם.
לנוכח כל אלה לא נותר אלא להקים בית דין אלטרנטיבי שעליו יהיו אמונים רבנים מן הציונות הדתית. על בית דין כזה יהיה לעסוק במגוון רחב של נושאים מעבר לגיור, ובהם נישואים וגירושים, הפרדה מגדרית וכשרות - בהתאם להלכה אך באופן רחום ומודרני המתאים לצרכיה של מדינה לאום במאה ה-21. רוב המגזרים והקבוצות בישראל יאמינו וירצו בבית דין שכזה.