רובוט בעל בינה מלאכותית, לו היה מותקן על דלת ארון הבגדים שלי, היה לומד שתי מילים בודדות בשפה העברית: "אני שמנה". נדמה לי ששפתו לא הייתה עשירה יותר אילו הגיח מהארון שלכן. גם אם היה נשתל בארונה של בר רפאלי או כל נסיכה?על?חוט אחרת, אוצר המילים שלו לא היה מתרחב. כולנו, כל הנשים שהפנימו מנשימתן הראשונה את המודלים הנשיים בפרופיל של קרקר, כפי שהם מוצגים בפרסומות ובטלוויזיה, כולנו בטוחות שאדמת כדור הארץ תודה לנו אם נוריד קילוגרמים. חברות רבות אספתי לי, משלל מגזרים וגזרות, ועוד לא נתקלתי באישה שלא צבטה חתיכה ממותניה ואמרה: "הנה".
אז יצאתי מהארון, נחושה למצוא נשים מלאות ושלמות עם עצמן, ונכנסתי בצעדי איילה אל המקום שבו אפשר למצוא כאלה: תצוגת אופנה לנשים במידות גדולות. הרובוט מהארון שלי עוד התכונן למלמל את הסיסמה הרגילה, אבל אז נשנק ושבק חיים. בהייה בדוגמניות ובנשים שישבו בקהל הייתה נחמה בצרת אחרות. שפחתכם, מידה 42, אחרי שלוש לידות, הרגישה שם כמו מקל סלרי. העילה לכתבה היא התוכנית ההיפראקטיבית של ממשלת ישראל למאבק בנגע ההשמנה, אבל הסימון הקלורי על מוצרים ומחיאות הכפיים הממלכתיות הם רק וו להיתלות בו. העניין הרבה יותר עמוק. אי אפשר להסתובב בערב מלא שכזה בלי להרהר בבור הנפשי שמתרחב ביחס ישר לרצף הספרות המופיעות על המשקל. לפחות בצד הנשי, השמנה נתפסת כמדד לכישלון: נשים מצליחות מוצגות, קודם כל, כרזות. הממשלה יכולה לדרבן אותנו לצאת לג'וגינג, אבל הסכסוך בינינו לבין המשקל הוא עניין נפשי. לעיתים דיני נפשות. על כף המאזניים, אם יורשה לי להשתולל עם המטאפורות, מונחת סוגיה כבדת משקל.
הדבר הראשון שבלט בתצוגת האופנה הגדולה היה הומור נפלא. כשהיססתי אם הגעתי למקום הנכון הצביעה מישהי על שלט עם חץ "כניסה לקהל הרחב", חייכה בפנים עגולות ואמרה: "את מהקהל הצר, תנסי מסביב". בדיחות שמסוות כאב, תזכורת לחוסר הנחת של הנשים שלא עומדות בסד המידות המודרני. "בעלי התחתן עם אחת ובמהלך החיים קיבל שתיים", אמרה אישה בשמלה גדולה, "ה?80 ק"ג ששקלתי בחתונה והכפילו את עצמם היו ההשקעה הכי טובה שלו".
נקלעתי כזרה למסיבה לא לי. ארוחת ערב, מופע סטנד?אפ של אישה מלאה, תצוגת אופנה של מידות שאני מכירה רק מהריונות והופעה של להקת דיוות גדולות מהחיים. כמעט כל הנוכחות באזור היו אקסטרה?לארג'יות ומעלה. אם לא תאכלי יבוא שוטר, אם תאכלי - זה יהיה סופך. במשפטי הפתיחה כולן אמרו לי עד כמה הן מקבלות את עצמן ולא היו רוצות להשתנות. רוזאן בר סטייל, שמנות וטוב להן. כמעט השתכנעתי. אחרי כמה משפטים נוספים הן נפתחו כפרח, אחת אחרי האחרת: אין זכויות כפולות - היינו מתות לרדת במשקל.
ג', יפהפייה גבוהה באדום, לוהבת כאש, מסרבת להצטלם. מצהירה מראש: היא לא שמחה בחלקה. התקינות הפוליטית מחייבת אותי לציין שהיא "גדולה", אבל מדובר באישה גדולה מאוד. "אני יודעת שאני שמנה אטרקטיבית, אבל אני לא שמנה?גאה. מה יש להתגאות. אני לא שמנה במקור, עד גיל 35 הייתי דחליל. רזה וגבוהה. אחרי שתי לידות התחלתי להתגלץ'. ירדתי ועליתי טונות, מצטמצמת ומתרחבת באפקט הקונצרטינה. היום, בגיל 50, אני במשקל תלת?ספרתי עקב נסיבות בריאותיות, ואני ממש לא גאה בזה. לא מוכנה לעשות פרומו לשומן שלי. זה מגעיל, זה נורא, זה לא בריא".
לא רחוק ממנה, לילית שטיינבוק, סמנכ"לית בחברת בנייה, עם קרמבו ביד. "אין לי שום בעיה עם הקרמבו שלי, ואני לא מסתירה את המשקל שלי, מאה ועשרה קילוגרם. תרשמי. כולם אצלי במשרד יודעים. כשאני אומרת שאני רוצה להתחיל דיאטה, אומרים לי שאוהבים אותי ככה". ובכל זאת, אני שואלת, לא היית רוצה לרדת משם? "לא הייתי מתנגדת להיות רזה אם לא הייתי צריכה להשקיע בזה", היא עונה. "אם הייתה גלולת פלא שתהפוך אותי לדוגמנית, הייתי משלמת עבורה. אבל אני לא מוכנה לעבור את המזוכיזם של דיאטות".
נדמה שהנשים האלה מטופחות ומושקעות הרבה יותר מנשים רזות. איפור, תכשיטים, בגדים יפים, תיקים, ציפורניים. כמאמר הקלישאה, רזה תיראה מצוין גם בג'ינס וטי?שירט - גיזרה רחבה מחייבת גם רוחב ארנק. "אני תמיד מטופחת ומתלבשת יפה. אי אפשר להתעלם ממני", מאשרת שטיינבוק, "אבל זה לא כפיצוי על המשקל, אלא כנטייה טבעית. המשקל לא גורם לי להתנהג אחרת, כמו שהוא לא מונע ממני לעשות דברים שהייתי עושה אם הייתי 50 קילו פחות".
כוסות הפלסטיק נאספות אל הפח. כולן מתיישבות. על הבמה הסטנד?אפיסטית מרים ברנהרדט, במופע שעוסק לא מעט במכנה המשותף הרחב. "אומרים, תקשיבי לגוף שלך. הקשבתי. מה הוא אמר? תביאי ופלה. מישהו הציע שאלך לקבוצת תמיכה. אני לא נראית לך בעצמי קבוצת תמיכה?" הקהל צוחק מכל הלב. "החלטתי להתקשר לשומרי משקל. מה הטלפון? אחת?שמנה?מאוד?שמנה?מאוד. אמרו לי, את יכולה לרזות, קטן עלייך. באמת צודקים, הכל קטן עלי".
"אני שמנה", מחווה ברנהרדט על עצמה אחרי שירדה מהבמה, "מה יכולתי לעשות? או לרזות או לצחוק. אחד האמצעים הטיפוליים זה לצחוק על עצמך. אני עשיתי מזה קריירה". אחר כך היא תיתן סימנים בעצמה ובחברותיה: "אישה שמנה כועסת לאט. זה צריך לעבור את כל הגוף שלה, ועד שזה בא לידי ביטוי - היא מתקררת. לכן שמנות הן טובות מזג. אישה שמנה תפתח כישרונות כפיצוי על זה שאיבדה את גזרתה. היא מבשלת, היא מצחיקה, היא מסורה". על שאלת ההשלמה עם המידה היא עונה: "כדי לרדת במשקל צריך לוותר על אחד מתענוגות החיים ופשוט להפסיק לאכול. אז ויתרתי מזמן על המטרה להיות רזה, אפילו בחלומות, אבל 20 ק"ג הייתי שמחה לרדת".
בחדר האיפור רעש, נעליים פזורות, דוגמניות נרגשות לפני תצוגה. "אנשים אומרים לי, יש לך פנים כל כך יפות, רק תרדי קצת במשקל ויחטפו אותך לדוגמנות", אומרת מיקה טל?חן, בת 20, כבר ארבע שנים מדגמנת מידות גדולות. "אני עונה שזה בסדר, כבר חטפו. חבל שהתחום של דוגמנות בפלאס?סייז לא מפותח בארץ כמו בארה"ב ובאירופה. אין הפנמה שיופי יכול לבוא בכל מיני צורות ובכל מיני גדלים". שאלת המיליון?גרם נשלפת שוב: היית רוצה לרדת במשקל? "זה לא בראש סדר העדיפויות שלי. אני מאוד אוהבת את הגוף שלי. עשרה קילוגרמים לפה ולשם לא הופכים אותי לפחות נשית".
נעמי דיסייני, מורה לאיטלקית בת 25, 88 ק"ג של יופי ונשיות, מידה 48, יושבת להתאפר. "אנשים מחמיאים לי שאני יפה ואומרים את זה בפליאה, מרימים גבות, כאילו שיש סתירה בין גודל ליופי. להיות רזה זה חלום כללי כזה, שיש לכולן. האם זה משפיע עלי? תלוי ביום. לפעמים אני קמה בבוקר, מתה על עצמי, מרגישה נהדר. לפעמים אני רואה רזות ומקנאה. אני לא בתחרות עם חברות שלי ששוקלות 50 ק"ג. מי שמכירה את הגוף שלה ויודעת להתלבש נכון, תרגיש מיליון דולר. אגב, כל בני הזוג שלי היו רזים".
ליבי שמיל, בייבי?פייס בתלתלים אדומים, אומרת שהשאלה אם תרצי להיות רזה היא מכשול. "יש לי אותן מחשבות כמו שלך. הרי אף אחת לא מקבלת את עצמה כמו שהיא. האם הייתי רוצה להיות רזה? התשובה היא שהייתי רוצה להיות בריאה, זה קודם כל. גם הייתי מעדיפה למשוך פחות תשומת לב".
תוציאי אותי כמו לולב
"אני 150 ק"ג והשלמתי עם המצב", מתערבת אורנה צחייק, "אבל אוי ואבוי אם מאמנת הכושר שלי תשמע ממני את המשפט הזה. אני עושה ספינינג, מתעמלת, מתאמצת - ומה לעשות, לא יורדת במשקל. מה המידה שלי? תכתבי שאני וואן סייז". צחייק מזהה את הצלם שלנו מתקרב. "יש לך פוטושופ?", היא מנופפת באצבע המורה, "תוציא אותי אנורקסית, כמו לולב". "בהתחלה את עוברת דיאטות כסאח במטרה לרזות, אחר כך דיאטות במטרה להיות פחות שמנה, בסוף את אומרת - זה מה יש ועם זה ננצח", אומרת מיכל סיוון, מורה לאנגלית וזמרת בלהקת הבנות "או מאמא" - ארבע נשים יפות ומלאות ביטחון במשקל כולל של 600 קילוגרם וקול מהאגדות. "ככל שאני יותר שלמה עם עצמי אני שומעת פחות הערות. כשהייתי במירוץ להוריד במשקל, היו תופסים אותי אפילו בבנק ומציעים לי דיאטה. עכשיו הגעתי לנקודה של השלמה, ויש שקט גם מהסביבה".
מוסיקה קצבית. על המסלול אורות מתחלפים. הדוגמניות עומדות בשורה, מתכוננות לעלות. "די עם הצבע השחור, די עם הבגדים המדכאים", צועקת אחת מהן, בשמלה צבעונית הדוקה. רגל בטוחה, גו זקוף, שיער מתנופף. הן יוצאות בצעדים גדולים, ממטירות חיוכים, ממהרות להחליף עוד בגד ועוד אחד. "זה מסלול לרזות", מתנשפת אורנה. אין ספק: הן נראות מצוין, אבל גמד הפוטושופ בתוכי מבקש לדמיין אותן רזות יותר. זה נעול כל כך חזק, שאי אפשר לפתוח.
מי שיזם את מסיבת השמנה?וטוב?לי הזו, מטעמים מסחריים, הם נאווה ויובל טלפיר. לפני שש שנים הם הקימו בכפר מל"ל את בורדו, סוכנות דוגמניות במידות גדולות היחידה בישראל, ומתחם לבגדי מעצבים במידות 42 עד 62. יובל הוא הגבר היחיד שמסתובב עכשיו בין מחיאות הכפיים בתצוגת האופנה של הדיוות, גאה ברעייתו המלאה ("אני קיבלתי דאבל") ומפרגן לכל הנשים שיש להן איקסים על תג המידה. "המסר בתצוגות האופנה זה שקולביות מובילות את האנושות. הייתי בתצוגות כאלה בעולם ורציתי להקיא. זה פחות נשי. תסתכלי סביבך. יש כאן נשים מצליחניות, נפלאות, שופטות, רופאות, מנהלות בהיי?טק. תצוגת אופנה של נשים אמיתיות היא תגובת הנגד מול האנורקסיה החולנית על מסלולי האופנה".
"עולם הפרסום חינך אותנו למידות בלתי אנושיות", מוסיפה נאווה. "ואם את כבר שמנה, תלבשי איזה אוהל ותשתקי. הייתי ילדה שמנה, ותמיד נאלצתי להתפשר על בגדים. לבשתי בגדי נשים ונראיתי מבוגרת בעשר שנים. המסר היה - תיקחי מה שיש על הקולב ותגידי תודה שזה עולה עלייך. זה מדכא. בגד הוא חלק מהאישיות שלך. כשפתחנו סוכנות דוגמניות גדולות, איתרנו נשים יפהפיות במידות 48, 50. פנו אלינו גופים מסחריים וביקשו 'נשים מאוד גדולות' לפרסומות. כשירדנו לרזולוציות מדויקות, נדהמנו כשהבנו שהם מתכוונים למידה 42. אלו הפרופורציות".
להקת "או?מאמא" עולה להופיע. הן שרות לאה שבת וגלי עטרי ומרגלית צנעני וכל המנוני הנשים. בסוף, כשהן זועקות במיתרים מתוחים את "I Will Survive" האלמותי של גלוריה גיינור, ודורות של נשים שרות איתן, נוצרת מאליה רחבת ריקודים. הכיסאות זזים. הן רוקדות. מחבקות זו את זו באהבה, בהשלמה. הרגליים נעות בעוצמה, כפות הידיים מתחברות. אני מאמינה להן: הן מספיק גדולות, הן ישרדו.