קרני השמש עוד לא הספיקו לצאת מבעד לעננים, והאוויר נמלא במטח אדיר של אש. את הטרטור הקצוב של המקלעון ליוו השריקות החדות של יציאות פגזי המרגמה, ושני טנקי מרכבה סימן 4 פלטו פגזים בזה אחר זה: בום! בום! ירקו הקנים אש. האוויר היה כבד מריח חומרי הנפץ ואבק השריפה. הגשם השוטף, שלא פסק כמעט במשך שבוע, הפך את האדמה המדברית לאגם בוץ שבתוכו שכבו הלוחמים, יורים בקצב מטורף לעבר הגבעה שמולם.
מעל המחזה הסוריאליסטי ריחף מסוק בלק הוק, הרוטור שלו מריץ אדוות על פני אגם הבוץ. מפקד המחלקה רטוב עד לשד עצמותיו, מנופף בידיו, מכוון את המסוק אל מנחת מאולתר. המסוק הנמיך באיטיות רבה, עד שגלגליו נגעו באדמה הבוצית. דלתותיו הוסטו בחיפזון, ושלוש אלונקות נושאות חיילים פצועים הועמסו עליו. הדלתות נסגרו, ובתוך שניות ספורות היטה הטייס את הרוטור קדימה, והמסוק המריא אל השמיים הקודרים, הממטירים גשם כבד.
ממקומו בקצה המנחת המאולתר הירשה לעצמו המג"ד סא"ל רן כהנא לחייך חיוך קטן. הצצה בשעון גילתה לו שחייליו ביצעו את התמרון המורכב בזמן לא רע כלל וכלל.
ידיעה מונעת פחד
לפני שבועות אחדים ירדה פלוגת טירוני נח"ל לתל ערד, לתרגיל שהיה אמור לסכם את כל מה שלמדו במהלך שמונת החודשים האחרונים בבסיס האימונים החטיבתי. אלא שבמקום האימון שציפו לו, הכינו להם מפקדיהם הפתעה: שבוע מלחמה מתגלגל, שבו לחמו החיילים ללא הפסקה מול אויב בלתי נראה, מול קשיים פיזיים יוצאי דופן ומול מזג אוויר מתעתע.
המיוחד באימון הזה, הראשון מסוגו, היה שהוא התבסס כולו על לקחי מלחמת לבנון השנייה. "תוכן התרגיל שונה לחלוטין מהתרגיל המסכם שהיה מקובל עד כה", סיפר סא"ל כהנא, מפקד בסיס האימונים החטיבתי של הנח"ל. "הוא התבסס על תרחישים שעוצבו בעקבות המלחמה, והלוחמים התאמנו במתאר קרוב מאוד למתאר לחימה אמיתי".
כידוע, יחס הציבור הישראלי למלחמת לבנון השנייה אמביוולנטי במקרה הטוב. אולם ברמה הטקטית טוען כהנא: "כמג"ד, אני הרגשתי שהצלחנו בגדול. בכל מפגש קרבי שהיה לנו עם חיזבאללה, אפילו המאומנים שבהם, החייל הישראלי היה טוב יותר והוכיח את זה. הם נותרו הרוגים בשטח, ואנחנו המשכנו להתקדם ליעד הבא".
השינוי הדרמטי ביותר במתאר התרגיל היה יצירה של מצבי אי ודאות. "רצינו ליצור מצב של כאוס עבור החיילים המתאמנים", הסביר מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ אמיר אבולעפיה. "אמנם אנחנו לומדים את הלקחים של מלחמת לבנון השנייה, אבל אנחנו חייבים להיזהר שלא נתכונן למלחמה הקודמת. אסור שהאימונים שלנו יהיו 'צלופניים'. אנחנו צריכים ליצור יותר חוסר ודאות במהלך התרגיל כי מלחמה היא ממלכת אי הוודאות". ככלל, טוענים מפקדי התרגיל, תרגיל מוצלח הוא תרגיל שדווקא לא הסתיים לפי התכנון המקורי. לשיטתם, רק תרגיל כזה מביא עד לקצה את המצב האמיתי שאיתו מתמודדים בשדה הקרב.
אבולעפיה נחשב לקצין פורץ דרך, נועז בקרב, שאינו חושש לומר את אשר על ליבו. לפני חודשים אחדים עורר סערה בצה"ל, כאשר פירסם (בנובמבר 2010, בביטאון הצבאי "מערכות") מאמר פרי עטו שהתבסס על מחקר שערך ובו קבע: "לקצינים רבים בצה"ל אין אומץ לחלוק על מפקדיהם, בין היתר בגלל השתרשות של נורמות ונהלים שמעודדים את התופעה של היעדר אומץ לב להביע דעות עצמאיות". הוא משמש מח"ט חטיבת הנח"ל זה כשנה, מאז מארס 2010, והוא מפקד החטיבה הראשון שצמח מתוך שורותיה מאז שהתגייס לצה"ל.
הגישה שמציע אל"מ אבולעפיה עומדת בסתירה מסוימת לגישה המסורתית של צה"ל, המנוסחת באמירה "ידיעה מונעת פחד". על פי גישה זו יש להעניק לחייל את מקסימום האינפורמציה על מה שניצב בפניו. אלא שמלחמת לבנון השנייה הוכיחה שבשטח הדברים נראו אחרת: "במלחמה שירתי כמג"ד 932, גדוד גרניט", סיפר סא"ל כהנא, שאמור לעלות בקיץ הקרוב לדרגת אל"מ, ולקבל את הפיקוד על חטיבת אפרים. "לחמנו בגיזרה המזרחית והשתתפנו בקרב על רנדוריה, מהקרבות האחרונים והקשים של המלחמה. בתחילת המלחמה קיבלתי תחת פיקודי פלוגה שעלתה מבסיס האימונים, ושהיתה מיועדת לפעילות בשטחים. לקראת הפעילות ההיא הם תירגלו נושאים דוגמת ביצוע מעצרים, אבל בפועל מצאו את עצמם נדרשים ללכת הרבה, לסחוב הרבה ולהתמודד עם מצבים קשים של חוסר ודאות. הפעם הראשונה שהפלוגה ראתה טנקים, היתה בקרב ממש. בסופו של דבר היה תהליך של לימוד תוך כדי לחימה, הצלחנו להכריע את לוחמי חיזבאללה, ולא היו לנו הרוגים".
היום, מדגיש כהנא, מצמצמים מאוד את המרחק שבין האימון לקרב עצמו. חלק מהצמצום מתבטא ביצירת אלמנט אי הוודאות אצל החיילים המתאמנים. לצורך כך הם נדרשו למאמץ פיזי יוצא דופן. הם סחבו על גבם מטען השווה לכמחצית ממשקל גופם. במרבית הלילות בשבוע האימון הם לא ישנו כלל. הם היו בטוחים לפחות 4-3 פעמים במהלך התרגיל כי הוא עומד להסתיים - אבל במציאות הוא נמשך. "הורדנו את הכפפות בתרגיל הזה; שילבנו בו את כל המרכיבים שאיתם מתמודד חייל חי"ר בשדה הקרב", תיאר סא"ל כהנא. "תנועה ארוכה, ניהול אספקה, פינוי פצועים ועוד. תירגלנו לחימה בשטח פתוח, לחימה בשטח בנוי, מעברים בין השתיים, התקלות ובעיות שונות".
החיילים נאלצו להתמודד עם קשיים פיזיים, עם עייפות ועם חוסר ודאות. "הקילומטרז' היה זניח", אמר קצין שהשתתף בתרגיל. "המרכיב החשוב ביותר היה החוסן הנפשי. צורת ההתמודדות עם הקשיים היא המאתר הטוב ביותר של דור המפקדים הבא. מייד רואים מי תופס מנהיגות, מי לא נשבר, מי כורע תחת העומס. ההתגברות על הקשיים יוצרת אצל החייל תחושה של מסוגלות, שנותנת לו תחושת ביטחון חשובה מאוד ביכולותיו והופכת אותו לחייל טוב יותר". המפקדים, אגב, לא זכו לשום הנחות וזחלו עם החיילים באותו הבוץ.
לא לקבל הגדרות חיזבאללה
לקח נוסף של המלחמה ההיא שנלמד ותורגל הוא שילוב כוחות. התקשורת בין כוחות שונים - חי"ר ושריון, למשל, לקתה בחסר וגרמה לבעיות רבות בשדה הקרב, ובין השאר אף לירי של כוחותינו על כוחותינו ("אש ידידותית"). בתרגיל הזה פגשו לוחמי הנח"ל טנקים, מסוקים, תותחנים ועוד. "הם לומדים לדבר איתם. לומדים איך להנחית מסוק בשטח; איך להזמין ריכוך ארטילרי והשפה המשותפת הופכת לטבעית", סיפר כהנא. שילוב האמצעים מיועד ליצור את היתרון שיביא להכרעה בקרב ספציפי, במקום ובזמן.
במתאר שדה הקרב העתידי שלקראתו מתאמנים, גם המפקדים נדרשים להרבה יותר. "בעבר", תיאר סא"ל כהנא, "לא נדרשו המ"פים להפעיל מערך משוכלל כל כך של כישורים. היום הם חייבים לשלוט בתמונת קרב משולבת, להפעיל כוחות מגוונים, להפעיל אמצעי לחימה משוכללים, להסתער, לפגוע ולכבוש". בין הנושאים שהמפקדים בשטח חייבים לתת עליהם את הדעת, יש גם סוגיות אסטרטגיות, איך להתנהג עם אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש, למשל. אין ספק שהמציאות הפכה להיות מורכבת הרבה יותר.
בשבוע שעבר איים מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, כי בעימות הבא עם ישראל הוא ידרוש מלוחמיו "לכבוש את הגליל". על רקע המציאות השבירה המאפיינת היום את לבנון ואת המזרח התיכון כולו, האיום הזה קיבל ווליום תקשורתי משמעותי. קציני הנח"ל מודעים לכך היטב: "ההד התקשורתי, אפילו של אירועים בקנה מידה קטן, יוצר את האיום. העובדה שנסראללה מקבל בתקשורת הישראלית במה, בלי להכניס את הדברים לקונטקסט - זה קצת חסר אחריות מצידנו".
על פי התפיסה הצה"לית הרווחת מדובר בארגון התופס עצמו כארגון גרילה בעל אוריינטציה הגנתית, עם יכולות התקפיות מסוימות, אבל לא בנוי לכבוש שטחים. לכן ישראל לא חייבת לאמץ את ההגדרות של חיזבאללה להתמודדות עם ישראל. בצה"ל אומרים: "מדובר בארגון טרור ולא במדינה, וארגון טרור מתכווץ מול מסה לוחמת כמו צה"ל. אם הם קוראים להמשך ירי טילים על ישראל 'ניצחון', אנחנו לא חייבים לאמץ את זה".
פרשן צבאי בכיר אמר: "המדינה חייבת להחליט אם היא רוצה להכריע טוטאלית את חיזבאללה. במקרה כזה יש להביא בחשבון שלא מדובר ב'זבנג וגמרנו', והדוגמאות של אפגניסטן ועיראק חייבות לשמש תמרור אזהרה. לא מדובר בחודש לחימה ונגמר. אם רוצים סיבוב הסלמה שיהיה טראומתי לצד השני, כדאי לשמור על צניעות. מי שאומר אחרת טועה ומטעה".
בסך הכל, אומרים קציני הנח"ל, עם ישראל יכול לישון היום הרבה יותר בשקט. "נעשתה קפיצת מדרגה אדירה בימ"חים", מתאר כהנא, "לוחם מילואים שיגיע לימ"ח יקבל ציוד זהה לזה שיש בידי חייל בסדיר, לאחר שכבר עבר אימון עם ציוד כזה. יש מוכנות טובה מאוד, ואין ספק שנקודת הפתיחה של המלחמה הבאה, אם תבוא, תהיה הרבה יותר טובה".
דלעת - הסוף
הקשר של סא"ל רן כהנא עם לבנון החל עוד בזמן היציאה מלבנון, ב?24 במאי 2000. הוא היה המפקד האחרון של מוצב דלעת, המוצב הגדול של צה"ל מעל נבטיה, שעם הבופור היה הסמל לנוכחות הישראלית ברצועת הביטחון. ומכיוון שכך, הוא היה הממונה על פיצוץ המוצב: "במשך שבועיים חיינו במוצב, מוקפים בחמש טונות של מוקשי TNT", הוא נזכר, "ידענו שאנחנו הולכים לקראת פינוי אבל לא ידענו במדויק את יום העי"ן ושעת השי"ן. בסופו של דבר, השעה נקבעה ל?11 בלילה. התוכנית היתה שכולנו יוצאים החוצה, אנחנו מפעילים הפעלה חשמלית את המוקשים ומעיפים את המוצב באוויר. החשש העיקרי שלי היה שלא נשכח אף אחד מאחורינו.
"לקראת השעה המיועדת החלה הרעשה של כוחותינו לחיפוי, וחיזבאללה הבין שקורה משהו והחל לטווח אותנו. עמדתי בפתח המוצב ותחת אש חיזבאללה סימנתי כל אדם שיוצא מהמוצב, כדי שאיש לא ייוותר מאחור. לאחר שכל החיילים יצאו החוצה חזרתי פנימה, ועם פנס אדום קטן עברתי שוב במוצב הריק כדי לוודא שהוא אכן ריק, ונפרדתי ממנו בפעם האחרונה.
"חיזבאללה לא הפסיק לירות לרגע. חיברתי את כל החוטים לפצץ, לחצתי עליו - וכלום לא קרה. מסביב אני שומע את המוצבים האחרים מתפוצצים במרחק - הבופור, מוצב שני, ורק פה כלום. היה תרחיש שלפיו אם הפיצוץ לא יצליח, חיל האוויר יירד על המוצב. אמרתי לעצמי: 'זה לא יקרה'. צריך לחפש את הנתק בחוט החשמל. לקחתי איתי שני חיילים והלכנו חזרה לעבר המוצב, ובדקנו את הכבל החשמלי. לא הצלחנו למצוא שום נתק. בדיעבד נודע לנו שטנק שלנו זיהה אותנו כשלוש דמויות שהוא חשב אותן לאנשי חיזבאללה הצועדים לעבר המוצב וביקש אישור לפתוח באש. בנס הצליחו להסביר לו שמדובר בנו.
"חזרנו לנקודת הפינוי, כל החיילים כבר ישובים במשאיות, ודלעת מסרב להתפוצץ. הזעקתי נקפדון (רכב משוריין) לעזרה מתוך מחשבה שאוכל להשתמש במצבר שלו כדי להעניק לפצץ עוד קצת כוח ואז הוא יעשה את העבודה.
"עוד אני ממתין שהנקפדון ישלים את הרוורס, אני משחק עם הפצץ, לוחץ עליו - ובום! המוצב עולה באוויר לגובה 100 מטרים - ושלום לדלעת".