לס זה יותר

אחרי אק/דק והיי-פייבר, הגיע תורו של פית/קית, הלייבל התל אביבי העצמאי, לדפוק כרטיס נוכחות. בשנים האחרונות הפך פית/קית מאירוע שוליים ללייבל יציב, שמוציא כמות סבירה של אלבומים בשנה ומספק לא מעט אירועים משמחים וכמעט משפחתיים (גם לפי כמות הקהל, לצערנו). שני הריליסים החדשים לביתם ניחנים כרגיל באותו סאונד פית/קית, כלומר "לו-פיי עד המוות (או עד שיהיה כסף)", מה שלא מפריע להם להיות מעולים, כל אחד בדרכו. לא סתם אומרים, "העיקר הכוונה": לפעמים, זה כל מה שצריך.

האם כותב שירים צריך להיות קרוב למאזין, או רחוק ממנו? האם מילותיו, ספוגות חרדה וחוסר ביטחון, מחפשות חיבוק או פינה קטנה להיעלם בה אבל ברעש? אלבומו השני של פג אדיר, שהוא בעצם אוהד הוכנר, מסביר שכמו תמיד התשובה אפורה: מצד אחד, הכנות הרזה שבה הוא אומר "ילד מתמטיקה לא מפחד מאף אחד, גם אם יבוא ילד כדורגל" מנסה לתת כוח לנער חלש ולמצוא מקום לנפש אבודה. מצד שני, הוכנר מקיף את עצמו בסאונד מינימליסטי כל כך, ש"לו-פיי" לידו נשמע כמו הסאונד של קיסריה. התוצאה היא מסך מערפל של רעש קסיו מהמיטב של הפה והטלפיים וגיטרות מדוקרני הקרח של פייבמנט, שמאחוריהם מסתתר השירה של הוכנר. מבעד המסך הזה צריך להאזין לקולו העגום וחסר העיגול ולהבין שהוא צועק "נמאס לי לשאול למה אני לא". בין שני הקטבים האלו, הישירות בכתיבה והצליל הרחוק, נוצר אחד האלבומים הכי יפים שיצאו השנה במוזיקה הישראלית.

הוכנר מבקש שידברו איתו, שיעבירו איתו את תורנות השמירה הגדולה שנקראת החיים שלו, והוא מוכר את עצמו במחיר מבצע של אלבום. "אסור לך להשאיר אותי אדיש" הוא אומר לטכנאי שבא לבקר בביתו, ולא ברור אם הוא הגיע לתקן את הממיר או אותו עצמו וקשה, כמעט בלתי אפשרי, לעמוד מול המבט המבויש של המילים האלו מבלי להאדים ולקוות שהוא משקר. אבל הוכנר לא משקר, וב"ילד מתמטיקה" הוא מחליט לשבור את הקסם שיש בתואר הדחוי ולהתמודד איתו, כי יותר משקשה לחפש אהבה, מחרפן להודות שאתה זקוק לה. אבל הדבר היחידי שחסר ב"ילד מתמטיקה" הוא בושה מלהכיר בחולשה, כי כולו עשוי מפגמים אנושיים.

כרגיל בהיסטורית ההקלטות של פית/קית, לפעמים מבינים מה הוכנר שר ולפעמים בדידותו הופכת למלמול חסר פשר, שזה אולי מציאותי להחריד, אבל עדיין לא שמיע לאוזן שמחפשת בהירות. אולי בסאונד אחר חכת העצב של הוכנר הייתה לוכדת יותר מ-150 איש שלא יימצאו בזמן הקרוב בטווח טילים. אבל בעברית הקשיחה והישירה שלו, אוהד הוכנר מספר סיפור של הרבה ישראלים שכבר לא מאמינים שאמן יוריד להם את האבן מהלב, ועוד בשפת האם שלהם. אבל הוא הוריד אבן מהלב וכאפה מצלצלת, שההד שלה יגיע לפחות עד ראש השנה.

פג אדיר, "ילד מתמטיקה" (פית/קית)

אם הוכנר מבסס עצמו רק עכשיו כיוצר עקבי בחדר המתרוקן של המוזיקה הישראלית האיכותית, אלי לס יכול להיות המדריך שייקח אותו ביד. אחרי שני אלבומי סולו מעולים ("כוכב מלא באכסניות" ו"הקישון") ואלבום כסולן להקת ה-Dogs, לס חוזר לשפה המיוחדת שפיתח, מין פולק /לו-פיי מעוות, מלא באנרגיה שחלקה מקורית וחלקה מקווה לאלבום חדש וענק של שלום חנוך, שהוא קו פרשת המים של לס: לפני זמן מה הוא פרסם מאמר באתר פית/קית שכותרתו היא "שלום חנוך בוגד", ובאלבומו החדש והחצי דמואי באופיו, לס מבצע מעשה כמעט מחתרתי: הוא בעצם מסמפל ראיון מוקלט עם חנוך גיבורו, שבו הוא שואל אותו שאלות טריוויה אה-לה יואב קוטנר שקשה להאמין שיש בהן איזשהו גרעין של אמת (בין השאר שואל לס על תיקלוטי הרגאיי של חנוך). התשובות של חנוך נותנות לו הקשר תלוש, אבוד, של מי שהיה גדול ועומד לטבוע בים הנוסטלגיה.

זהו רק עוד סממן לאווירה האופפת את "אודות הנשר", שנקרא באנגלית "Considering the Eagle". לפי שמו ולא רק, נראה שלס התאהב פתאום בדיוויד יוג'ין אדוארדס ובאפלה של Woven Hands(וואלבומם "Consider The Birds"), רק שאת החשמל הדתי של אדוארדס הוא החליף בהזיות של טיול רחוק (שכנראה היה באמת), שבו הוא עף קדימה ואחורה בזמן וכמו אדוארדס – לא מוצא מקום לעמדו בו.

לס יצר כאן ניסיון מעניין לאלבום שעוקב אך ורק אחרי זרם התודעה, ערב רב של אסוציאציות מתקריות אמיתיות ובדיוניות שאין גבול ביניהן. גם מוזיקלית, לס לא יודע אם לתת למילים לרוץ על רקע מקצב מינימלי גבריאל בלחסני ("חלום נוסף" המבריק והחריף), או ללטף אותן בגיטרה אקוסטית וקול מעוות ("הנשר", "על כל אלו"). מכל צד שלא מסתכלים, לס הבריח הזיה כלואה ממוח קודח, טריפ שהוא לפעמים קשה לעיכול ושמיעה רצופה (בכל זאת, גם פה זמזומים, רחשים ו"סאונד ביתי" עושים חסד עם איכות ההקלטה), אבל כזה שמוכיח כי לס הוא יוצר מעולה וגם אמיץ.

אלי לס, "אודות הנשר" (פית/קית)