גאורגיה בשבוע

הנחיתה בטביליסי מעיר אירופאית, היא בגדר צניחה חופשית מהצינה המנשבת באירופה לקרביים החמים של אזור הקווקז. שדה התעופה המודרני של גיאורגיה לא הכין אותנו לסבך האותיות הקיריליות המסולסלות, לפסלי הענק ובעיקר לכאוס הגיאורגי, שמחכה שם בחוץ שנדמה כי יש לו היגיון פנימי משלו וקסם מסוים. נסיעה במונית משדה התעופה במהירות של 150 קמ"ש כשהמהירות המותרת היא 80 הייתה מבוא מזורז להיגיון הזה.

גיאורגיה מציעה שפע של טבע ונופים עוצרי נשימה, ים, הרים ועתיקות שמאוכלסים בעם תוסס וחם עם הכנסת אורחים ללא פשרות. למרות שאפשר להסתדר באנגלית, רצוי להתלוות לדובר רוסית שיאפשר הבנה מעמיקה יותר וחוויות מעניינות.

התחלנו את דרכנו בחצ'אפורי על שדרות רוסטוולי, השדרה המרכזית של העיר. ראשון קידם את פנינו מאפה הבצק עם הגבינה הגרוזינית והחמאה והמשיך לעשות כך, בכל יום במהלך שהותנו שם. אוכל רחוב בסיסי מומלץ היות והוא זול (2-3 לארי. לארי אחד שווה ערך ל-2 שקלים), טעים, שמנוני ומשביע שני אנשים בקלות.

טביליסי מתהדרת בנהר חוצה את העיר ועל גדותיו ההרריות בתים ציוריים, כנסיה עצומה עם כיפות זהובות מנקרות עיניים ופסל ענקי פורש חסותו על העיר. זוהי ה"קרתליס דדה" הדמות הלאומית שחרב בידה המושטת לעבר אויב ובידה השנייה יין בעבור חבר. העפלה לפסגה מעט מסובכת כיוון שאין עליה מובנית. הדבר מצריך שיטוט בסמטאות הקרויות "העיר העתיקה". מומלץ לנווט לפי ההיגיון, זה ישתלם. נוף פנורמי נפרש מעל העיר. האזור סביב הפסל מוזנח למדי, וקשה להאמין שזה אתר תיירות, כפי שלמדנו בהמשך, הגיאורגים כנראה לא יוצאים מגדרם בתשתיות.

החום והלחות לצד מיעוט במזגנים הבריחו אותנו למרחצאות הקרובות, שם לפי הלונלי פלנט אלכסנדר דיומא ופושקין אהבו לטבול. תמורת 2 לארי דמי כניסה אפשר לקבל חדר בבריכה פרטית או ללכת בשגרת בנים ובנות יחד עם שאר העם הגיאורגי, זו גם האופציה שנבחרה לטובת האותנטיות. אם נפרדים מ-13 לארי נוספים אפשר לקבל פילינג ומסאז'. בחדר מלתחות מלחיץ מתפשטים לכדי עירום מלא/ בגד ים ומפקידים את האוצרות בלוקר קטן. באמצע חדר ההלבשה, כמו פטה מורגנה, מספר עובדות פתחו שולחן במרכז החדר והעמיסו כל טוב המזון הגרוזיני. הקשישה בעלת העור הנהדר שנבחרה לתת לי מסאז', נפרדה מהסעודה בחוסר רצון וליוותה אותי לקומה למטה, למרחצאות. טור של מקלחות גופרית נפרש מצד שמאל, ובו נשים רבות עומדות שעה ארוכה. ניכר כי הגופרית חביבה עליהן וחוץ מזה העור שלהן נראה סבבה, השתכנענו.

המסע לחבל תושתי שבהרי הקווקז החל בשעות הבוקר המוקדמות בתחנת המוניות של טביליסי שם תופסים רכב לטלאבי. משם ממשיכים בנסיעה של כחצי שעה לאלבני, ממנה יוצאים הג'יפים להרים. בחרנו במונית שחלקנו עם שני גיאורגים במחיר 10 לארי לאדם, לנסיעה של שעה וחצי. טלאבי וטביליסי הן ערים מרכזיות והאמנו כשנאמר לנו שהכביש המחבר ביניהן הוא לעילא. אז זהו, שלא.

כפר מאורך ובמרכזו צומת מאובקת הביא להבנה ש"זאת כבר לא קנזס, טוטו" אלא אלבני. בתפאורה: בתים קטנים רחוקים זה מזה, חיות משק וכפריים חייכנים. נהגי הג'יפים כאן מציעים נסיעה ב- 200 לארי לנוסע או לארבעה (הדרך חזרה עמדה על חצי מחיר. מסקנה: כדאי להתמקח). בשלב הזה למדנו שבמקומות מסוג זה, מומלץ לוותר על השירותים הרשמיים ולהתחבר לאימא טבע. שירותים פורמליים הם צריף עם חור "ריחני" ברצפה, שסביבו חגים צבא חרקים בעלי כנף.

לאחר החצ'אפורי התורן יצאנו לדרך באחד הכבישים היפים בגיאורגיה העובר על רכסים ומעברי הרים, חוצה נחלים, וטובל בירק כשמרחוק ניבטות פסגות מושלגות. הכביש סגור מסוף אוקטובר ועד מאי מפאת מזג האוויר. גם גשמי קיץ יכולים לשבשו ועל כן נוסעים בו לרוב בג'יפים. מדי פעם נתקלים בשלג שלא נמס בחלקים נמוכים, עדרי צאן ואינסוף מקורות מים זכים ומפלים שאפשר לעצור לידם ולשתות. במעבר הרים בדרך ישנה תצפית עוצרת נשימה על כל האזור.

מומלץ לעצור כמה שיותר לאורך הדרך בנסיעה שאורכה 3.5-4.5 שעות. אל תחזיקו זאת נגדה, היא הסיבה לכך שאין עומס תיירות בחבל ארץ המופלא הזה. הכפריים מבלים את החורף בכפר אלבני וכשהכביש נפתח והחום עולה, רובם בורחים ממנו להרים להתקרר.

הגענו לכפר בהרים הקרוי אומלו, בסיס טוב לטיולים בסביבה. ישנם שני בתי הארחה שמציעים ארוחה בנפרד מהמשפחה (40 לארי לאדם 2 ארוחות ביום) אותם הציע לנו הנהג. בהמשך למדנו לדעת שניתן להידבר עם כל בעל בית על אירוח, בשהות צמודה עם משפחה שהיא חווייתית הרבה יותר. אולי תנאי השהיה בחדר יהיו נוחים פחות (מקסימום צפרדע תועה שקפצה לחדר האמבטיה), אבל זהו סוג של חטא להיות בגיאורגיה מבלי לחוות את הכנסת האורחים המדוברת.

מאומלו רכבנו על סוסים לשנאקו, כפר שכן במרחק כשעה וחצי. ירדנו מההר לאורך נהר, חצינו אותו ועלינו על הרכס שממול. שנאקו הוא כפר מקסים ושכוח אל. המוזיאון המקומי הקטן מנוהל על ידי איש זקן וחמוד שמציע תה לאורחים ומספר על ההיסטוריה המקומית. בכפר כנסיה קטנה, וזהו זה.

כשחיפשנו מסתור מפני גשם סוער הצצנו לבית שהתקיימה בו ארוחה גדולה ומיד הוזמנו להיכנס ולשבת עם חבורה גיאורגית עליזה, שהתאספה לשבוע בהרים. השולחן היה ערוך בכל טוב ומיד נמזגו לנו כוסות צ'צ'ה, האלכוהול הלאומי ובירה לצדה. כל כמה דקות ראש השולחן הרים כוסית לחיי גיאורגיה, לחיי הצלב, לחיי המדינה, לחיי הנוכחים ועוד ועוד. בכל פעם, חובה על כולם היה לשתות עד הסוף. מי שלא שתה ננזף.

יצאנו לטראק לדרתלו, עיר ציורית בהרים, כשלוש שעות הליכה על הנייר. מפות בדרך אין, הג'יפיאס לא מפורט ומצאנו עצמנו צועדים חמש וחצי שעות על מה שהסתבר בדיעבד ככביש (זה שביל!). הדרך ירוקה וחוצה מספר כפרים, שדות ויערות, ביניהם כפר שקרוי אומלו עלית, ובו טירה עתיקה על הר גבוה, שממנה ניתן לתצפת למרחקים.

לאחר הליכה ארוכה בחיק הטבע, מתגלים לבסוף מרחוק בתיה הצבעוניים של דרתלו שחלקם בנויים על שרידי טירות. היא פרושה על צלע הר שעל פסגתו מבצרים עתיקים ושדות פרחים ולמרגלותיה עמק, נהר וערוץ נחל המחלק אותה לשניים. לא נותר אלא להתענג מהשקט השורר בה, למעט רחש המים הזורמים.

התמקמנו בבית הארחה משפחתי בבית הגבוה בכפר. אכלנו עם המשפחה שאימצה אותנו בחום ולא חסכה מאתנו את הצ'צ'ה. למחרת הכירו לנו את המוזיקה העממית שכולה שירי אהבה לחבל הארץ בו שהינו – תושתי, וכן, מסתבר שלכל חבל ארץ שירים משלו. למדנו ריקודים גאורגיים, לצלילי אותה מוזיקה ואת אופן הכנת החינקאלי, כיסוני בשר וצ'ורצ'חלה- קינוח מיין מיובש.

יצאנו בשש בבוקר לטלאבי, עיר מרכזית אך נטולת אטרקציות. משם המשכנו לסיגנחי שבחבל קאחתי והגענו בשעות הצהריים. הדרך רוויה בכרמים ועצים ירוקים, ומוכרי אבטיחים רבים לצד הכביש. ריבוי הכרמים באזור הקנה לו את הכינוי טוסקנה הגיאורגית. סיגנחי הציורית מהווה בסיס טוב לטיולים אבל העיר עצמה...משעממת. הכיוון המומלץ הוא בעקבות יינות גרוזיניים שמייצרות משפחות בביתם. יש באזור קאחתי שלל כרמים המייצרים את היין המקומי המפורסם, ובחלקם ניתן לסייר ולרכוש את התוצרת המקומית.

אליק, הנהג המקומי שתפקד גם כמדריך לקח אותנו לבקשתנו לדוד גארדז'ה. זהו קומפלקס מנזרים חצובים בסלע על גבול אוזבקיסטן. יצאנו מוקדם בבוקר כדי להימנע מהחום היוקד של שעות הצהריים. הנסיעה ארוכה ורצופה בנופים שהמקומיים מכנים מדבר וערבה צחיחה, ולנו נראו יותר כמו שדות ירוקים עם צמחיה ועדרי בקר. כשמדרימים לאתר עצמו הנוף משתנה והופך למדברי לגמרי. המנזר החצוב בסלע שבכניסה מקסים, כשהגענו הנזירים המקומיים שחיים בו בדיוק ערכו תפילה. אולם השיא הוא המסלול שלצדו, המעפיל כקילומטר לפסגת הר ובו מערות חצובות בסלע מהמאות הראשונות לספירה, בהן נהגו הנזירים להתבודד.