עורף את הראש

תגידו מה שתגידו על העורף הישראלי – ואגב, צחוק בצד, יש סיכוי שרוני "מפנים את מטולה" דניאל יאמין לכם – אבל אף אחד לא יכול על פיקוד העורף. אפילו לא העורף עצמו. פיקוד העורף הוא אולי הזרוע הצבאית הכי עקבית בתולדות מדינת ישראל, ואם לשפוט לפי הביצועים, עושה רושם שמטרתה, אחת היא: הנחתת הנחיות כושלות וטשטוש הציבור – להלן: "העורף" – למען לא ייכנס הלה לפאניקה, או, חלילה, יתחיל לשאול שאלות על המצב (למשל: למה המדינה מצפה שתושבי הצפון יממנו את המלחמה הזו מכיסם הפרטי?).

באחת הסצינות המופתיות ב"מועדון קרב", סרטו של דיוויד פינצ'ר משנת מפנה האלף, 1999, חושף טיילר דירדן, הניהיליסט החתיך של תרבות הפופ, הזומם להפיל את השיטה תוך שימוש בחוקיה (ובאלימות פוטגנית), את המנגנון שמאחורי מסכות החמצן ונהלי החירום במטוסים. החמצן, ממש כך, משמש כחומר ממסטל ומרגיע, זה הכול. כשהמטוס על סף התרסקות, אין לחמצן הזה שום תועלת למעט סימומם של הנוסעים למען לא יצללו אל מותם בזעקות שבר, אלא ילכו אל מותם שקטים, רגועים ומחויכים. משל לתרבות הצריכה? בוודאי, אבל אין צורך לעצור שם. גם פיקוד העורף קיים שם כפיל לבן, כדחליל בטחוני, כגוף ריק מתוכן שקיים רק כדי לנסוך בנו, האזרחים, תחושת שווא שמישהו דואג לנו ויודע מה הוא עושה.

אם ננסה למצוא הגיון ועקביות בהנחיות פיקוד העורף נגלה אך ורק כאוס והחלטות שרירותיות. מחד, תושבי חיפה, שסופגת מטחים כבדים ואבדות כבדות ברכוש ובנפש, מונחים להישאר "בקרבת מבנים", שעה שתושבי – סתם דוגמה – טבריה, שספגה הרבה פחות טילים ונזק, מונחים להישאר ב"ממ"דים". האבסורד לא נגמר כאן, ההיפך, אלא רק הולך ומשתפר: עושה רושם שאחת הפעולות המסוכנות ביותר היא ריצה למקלטים. בשבוע שעבר נהרג בצורה זו אדם אחד, והשבוע נפצעו כמה. אם נתון מראש שפגיעת טיל צפויה תוך שניות ספורות, מתקבל על הדעת שבעת הישמע אזעקה, זה לא הרעיון הכי טוב לצאת מהבית – גם אם הקירות לא ממוגנים, הם עדיין קירות – ולהתחיל לרוץ חשופים באמצע הרחוב. ועם זאת, אם תשאלו את פיקוד העורף, זה בדיוק מה שיגידו לכם לעשות. ומשום מה, אתם עדיין תצייתו.

כבר במלחמת המפרץ, אי שם ב-91', היה ברור שבפיקוד העורף אין אף מבוגר אחראי, או לפחות איזה מישהו שיודע מהחיים שלו. תל אביב, שמשום מה מואשמת שוב ושוב בניתוק מהמציאות – ועל איזה מציאות בכלל מדברים כאן? – ספגה מטח אחר מטח של סקאדים. סקאד, למי ששכח, הוא טיל רוסי די מאסיבי, מהסוג שמסוגל לסחוב בכיף מעיראק ועד גוש דן בטיסה מהירה של שש דקות לכל היותר, ולהוריד בנייני דירות בשלמותם. ועוד לא הזכרתי את החשש מראשי נפץ כימיים, אבל למה להקדים את המאוחר? תושבי אזור א' המועד לפורענות הונחו תחילה להישאר בחדרים האטומים שבדירות; שבועיים אחר כך נאמר לרדת למקלטים; אחר לרדת למקלטים ואז לעלות בחזרה לחדרים האטומים לאחר נפילת הטיל; ובסוף צווינו לצאת לחדרי המדרגות הבנויים מבטון, לחכות לבום, ואז לשוב לדירה.

הנמשל, אז והיום, הוא די ברור, למי שמסוגל להתנתק מההתרפקות ואמון העיוור בכל לבוש מדים: פיקוד העורף קיים כדי להשכיח מאיתנו את העובדה שזה לא באמת משנה מה נעשה. ממש כך. כל עוד אתם מחוץ למרחב מוגן ומבוצר מבטון – ולא משנה אם אתם חשופים בצריח, חשופים במכונית, חשופים בחדר רגיל, או חשופים באמצע הרחוב – שום דבר לא יכול לעזור. לא לכם בכל אופן. ממש כמו מסכות החמצן מ"מועדון קרב", ההנחיות משכיחות מכם את העובדה שאתם יכולים למות, ומותירים לכם משהו להתעסק בו, במקום לפחד מהמוות ולהיכנס לחרדה. פחד וחרדה הם חומרי נפץ חזקים בהרבה מטילי פאג'ר. חרדה מסוכנת ליציבות המשטר ול"חוסנו של העורף"; חרדה תגרום לכם לשאול שאלות ולהציב תביעות למדינה; חרדה תגרום לכם להרהר תמידית בנוכחות של המוות בחייכם; חרדה תהפוך אתכם לאזרחים לא צייתנים.

כעת, כשאיום הזילזאל מרחף מעל גוש דן, כדאי שתחליטו מה אתם רוצים לעשות ברגע שנשמעת האזעקה. אולי התרוצצות בחיפוש אחר מקלט ציבורי היא לא הרעיון הכי טוב בנמצא. אולי עדיף להישאר במיטה, להצטנף בפינה פנימית בבית, לקלל את הצמרת הביטחונית שתמיד נמצאת במקום הכי מוגן במדינה – ה"ב?ו?ר" בקריה – ולהתפלל שלמרות אלפי הפליטים מהצפון, מאות הטילים, עשרות ההרוגים, ההנחיות הלקויות של פקע"ר והמזל המחורבן באופן כללי, זה לא התור שלכם להיות הקורבן של "החו?סן". כי לא משנה כמה חוסן יש בכם, זה עדיין פחות מחוסנו של טיל.